מאז ומתמיד אהבתי להביט באנשים עם תיקים,רצוי גדולים יש מקום
ליותר דימיון.
הייתי יושב כמעט כל יום (אם אמא לא הייתה תופסת אותי) בספסל
שמעל תחנת הרכבת ומסתכל וממציא לעצמי סיפורים על אנשים ומה יש
להם בתיק ולאן הם נוסעים, למה הם עצובים או מאושרים. כשאני
ואמא היינו הולכים יחד ברחוב, תמיד הייתי בוהה בעוברים ובתיקים
(חלקם וודאי חשבו שאני רוצה לקחת), אמא הייתה לוחצת לי חזק על
היד ואומרת שזה בכלל לא מנומס, אבל הסתכלתי.
הישיבה המתמדת בתחנה הפכה לאובססיביות בגלל איזה נערה אחת, לא
יפה במיוחד, אפילו די מכוערת, אבל בעיני הייתה עולם ומלואו.
תמיד לבשה שמלות מוזרות, לבנות וכתומות. היא היית כל כך רזה,
והיה לה תיק ענקי ענקי, שמעולם לא ראיתי ענקי כמוהו. היה לי
דמיון מפותח, באמת שכן, אבל אצלה לא הצלחתי לפענח מה יש בתיק.
הסיפור שלה לפי דעתי היה שהיא נוסעת ללהקת הריקוד שלה, היה קשה
לומר אם היא אהבה את הלהקה מפני שעל פניה מעולם לא היו סימני
אושר או עצב, והיא גם לא כעסה, פשוט הלכה לאט, עם התיק הגדול
הזה שלה, ותמיד הייתה נכנסת אחרונה לרכבת.
אני גדלתי איתה, 4 שנים ישבתי שם, בכל יום ראשון ורביעי, מביט
בה- מנסה, אולי הפעם אצליח לראות מה יש לה שם. יום רביעי אחד,
היא לא באה, באתי גם למחרת, וגם כל השבוע אחר כך (אולי שינו את
הלו"ז). היא לא באה. לא וויתרתי. 3 חודשים באתי בכל יום, והיא
לא באה. אמא התחילה להטיף לי מוסר (חשדה שאני לוקח סמים). חודש
שלא באתי לתחנה, כמעט שהתפוצצתי, ניסיתי לשכוח ממנה, למרות
שזכרתי את השבועה שלי "כשאהיה גדול, אני אשאל אותה איך קוראים
לה ולאן היא נוסעת, ואז היא תתאהב בי ונתחתן". שבועה ילדותית
מצד נער בן 15, אבל אהבתי אותה. לאחר החודש דיכאון, החלטתי
שהתחנה תעשה לי טוב וחזרתי אליה לפעם בשבוע. הייתי בן 17, זה
היה יום שישי אחד (אני זוכר במפורש שאמא ביקשה שאקנה 2 חלות).
פתאום ראיתי אותה, הלב שלי קפץ - הבטתי מהופנט. היא הלכה באותה
הליכה איטית, צילמתי אותה בעיני. לרגע שכחתי לבדוק את התיק.
הוא היה ורוד עם דובים קטנים. מהצד ביצבץ בקבוק. פתאום גם על
הגב ראיתי - היה לה תינוק. היה לי גוש בגרון שלא הרגשתי מאז
גיל 11 בערך, רצתי הביתה ומעולם לא חזרתי לתחנה - מעולם לא
הבנתי אותי, אבל אני בן 32 ותמיד באוטובוסים.