"פעם אבא שלי היה מנהל את הסופרמרקט הזה", אמרתי בגאווה.
"כמה נחמד, ומי הקטנטונת הזו?", היא חייכה וראו לה את כל
הקמטים.
"זו דנה, היא בת חודשיים", עניתי לה.
"אוו..ממש מותק, היא דומה לך".

המשכתי להלך בסופרמרקט של אבא, שעכשיו תפקד בתור חנות לבגדים
ואביזרים לתינוקות, דנה היתה ילדה שקטה, לא עשתה הרבה בעיות,
על העגלה היה כיסוי ולא ראיתי אותה אבל שמעתי את הנשימות שלה,
ידעתי שהיא בסדר. החנות היתה ממש גדולה, המדפים ניצבו עדיין
באותם מקומות כמו אז כשהייתי ילדה קטנה ואבא היה לוקח אותי
איתו לעבודה כשהיה לי חופש מהגן, כל הקופאיות אהבו אותי וגם כל
שאר העובדים, חוץ מהקצב, אני לא יודעת אם הוא אהב אותי וחשב
שאני חמודה כמו כולם, כי ממנו הכי פחדתי אז שמרתי מרחק. עכשיו
כל המדפים היו עמוסים בבגדים ורודים, סגולים בירוק חולה ותכלת,
כל הצבעים הבהירים האלה שמעולם לא אהבתי. היתה גם מחלקת
צעצועים לתינוקות, והיה איזה סטנד עם המון המון מוצצים וגם
הרבה בקבוקי תינוקות, גם היו עגלות ומושבים למכונית, אפילו
מחלקה עם וילונות ומצעים ויותר מהכל היו שם תינוקות! המון
תינוקות! מה אני עושה פה? אני בכלל בת 17 אני לא צריכה להיות
אמא! מה זו העגלה הזו, יש לי ילדה! קוראים לה דנה, היא בת
חודשיים והמוכרת המקומטת אמרה שהיא דומה לי, פתאום הכיסוי של
העגלה זז לאחור ודנה קפצה מהעגלה- בובת תינוקת כושית- טראח!
היא נחתה על הריצפה וראשה ניתק מצווארה.

התעוררתי.