בקיץ היא אהבה לישון עם החלון פתוח, להרגיש את האוויר בשעות
הראשונות של הבוקר כשעדיין קריר. הבוקר היא התעוררה מוקדם מן
הרגיל, ובחיוך לא אופייני. היה ריח של שינוי והבטחה באוויר,
ריח חזק שאפשר למשש בידיים, ריח נקי, טהור ונעים.
אתמול הוא התקשר. הם למדו יחד באותה שכבה בתיכון, אבל לא היה
ביניהם קשר של ממש. הוא היה מסתורי ונחשק, והיא היתה ביישנית
וסגורה. הערב, אחרי שמונה שנים, הם מתחילים שוב. למרות האושר,
ספקות מחלחלים פנימה. הסיפור הזה מתאים יותר לסרט אמריקאי
מתקתק ולא לחיים האמיתיים, בטח לא אלה שלה.
היא חושבת כמה משעשע יהיה  אם יצא משהו אחרי כל השנים. היא
תשמח אם כן,
והיא רוצה שיגמר כבר היום הארוך הזה והיא תפגוש אותו. היא תוהה
איך הוא נראה אחרי כל השנים הללו, ומקווה שהוא לא מתקרח. הוא
בטח חמוד. כמו שהיה.
כמה טוב שזה הגיע עכשיו, אחרת הייתה טועה עם הידיד שלה. הוא
ילד מקסים, ולא בשבילה, אבל היא היתה קרובה להציע נישואין או
משהו מתחייב אחר. הוא היה מסרב והקשר היה מסתיים, וחבל. איזה
מזל שהגיע הטלפון ממנו אתמול.
כמו שצרות באות בבת אחת ככה גם דברים טובים. רק לפני כמה ימים
ישבה אצל הפסיכולוג וקיטרה על הריק שבחיים שלה, והנה ככה
בארבעים ושמונה שעות פתאום דברים משתנים, אנשים חוזרים, עבודה
חדשה. בלי ששמה לב.

האוטובוס עצר בתחנה. כמה שהרחוב הזה  סואן, היא חשבה.  עוד
לגימה מהקפה, ממתינה שיפתחו הדלתות. היא היחידה שיורדת בתחנה
הזו. מורידה רגל אל הכביש ועוד אחת והדלתות כמעט ונסגרות עליה.
לפעמים מרוב לחץ ומהירות הנהג לא שם לב. היום הכל הולך טוב:
היא הגיעה הרבה לפני הזמן שנקבע לה, תספיק לעשן סיגריה או
שתיים ולסיים את הקפה.
היא הייתה שקועה במחשבות ולא שמה לב לקטנוע שעקף את האוטובוס
מימין.
ונגמר היום.