נורא רצית שאני אכתוב לך שיר, סיפור, משהו.
אתה כותב סתם, אתה כותב לחברים, לברכות יום-הולדת. אתה כל הזמן
כותב. תכתוב משהו בשבילי.
זרוק איזה "אני אוהב אותך", עם איזה "לנצח תמיד". אתה עושה את
זה כל כך יפה, תעשה את זה בשבילי.

ביקשת כל כך יפה, וכל כך הרבה, ואני לא מצליח.
אני מודה שאני כותב כל הזמן, אבל זה קל.
זאת לא חוכמה להיות דביק בברכת יום ההולדת לחבר. זאת לא בעיה
לכתוב בריחוק על יחסים של זוג בדיוני, שזה הרגע המצאתי להם
חיים, ונתתי להם שמות. זאת לא בעיה לחתוך את הוורידים לאיזה
אחת שחיה רק בין האותיות שלי.
מילים של אהבה נשפכות בקלות כשאין מי שיחייב אותך לעמוד בהן.
יש לי בעיה לכתוב לך. אולי זאת הבעיה, אולי אני מפחד ששירי הוא
כמו חוזה שנפרש על פני בתים עם פזמון חוזר, ואני חתום בראשי
תיבות על כל מילה של אהבה. איפה ההתחייבות שלך?
הרי לך יותר נוח לקרוא, לחייך, לשמור בארנק ולהראות לחברות.
בסימן הראשון לבעיות, ברגע שתתפרש הפרת חוזה מצידי, זה רק אני
חתום... לא תודה. אני מעדיף להיות צד שלישי. להיות זה שמספר לא
על עצמי.

עכשיו את פה, ואת כל כך קרובה. אני מרגיש את העיניים שלך
בוחנות לי את העורף עכשיו, מדמיינות את פרצי האהבה הנרקמים
מחיבורי ההברות. ולא יוצא לי כלום.
את כבר קוראת את השיר בראש, מדמיינת אותי כותב על עינייך
השחורות, על היפה מכל האהבות. את כותבת אותי בחרוזים, מלחינה
אותי לגיטרה אקוסטית.
הנשימות שלך מסתחררות בחדר ומכבידות על נשימותיי. תלכי, תחזרי,
תני לי לחשוב על דברים אחרים.

נורא רצית שאני אכתוב לך שיר, סיפור, משהו.
אני מנסה, אבל אני לא מצליח לבודד את הרגש שלי אליך לפאנץ-ליין
אחד מוצלח. אני לא יודע איך לכמת את כל מה שאני מרגיש למאה עד
400 מילה. אני לא מכיר את השיטה להעניק מקצב ומשקל לנשיקות
שלי. איך לומר את מה שאני מרגיש בלי להיות קיטשי, בלי ליפול
לבור של קלישאות. אם אני רק אנסה לשמור על איזון הסכרת הדביקה
הזאת, זה יתפרש מיד כ-'בעיה בזוגיות'.

אולי אתחכם ואכתוב "אני אוהב אותך". ככה בשלוש מילים, אני אצא
גדול. את בחיים לא תסכימי.
אולי אני אומר לך שכל החיים חיכיתי לך. כמו סיר ומכסה, יד
וכפפה, יונה ושלום. אולי אני אצטט את שלמה ארצי, "אחרי הכל את
שיר". את לא תוותרי לי כל כך בקלות, עם ציטוטים של ארצי. לא
יודע, אני כבר הולך לאיבוד דרך מדפסת...

אולי משהו משעשע על הווי חיינו המשותפים. ככה, איזה סיפור עם
ההומור שאת כל כך אוהבת.
נכניס מעט ביקורת עצמית ומעט חנופה, וליטוף במקומות שאת מרגישה
שאני לא מפרגן.
נשפוך איזה 400 מילה על הקשר הבנאלי שבין גבר לאישה, שהם במקרה
אנחנו.
את תחייכי, ותאמרי תודה. אבל זאת בעינייך לא תהיה יצירת אהבה.

אני מדמיין את עצמי עובד על מכונת כתיבה ישנה כזאת, כמו של
פעם, עם האותיות שקופצות וניתכות אל הנייר, משאירות עליו חותמת
דיו ברעש גדול. מרגיש כמו אותו כותב רומן, שממשיך לקמט ולזרוק
את העמוד הראשון ליצירתו, כל פעם מחדש. תקוע עם הטיפקס ומחפש
את הכיוון.
אולי אסתתר מאחורי בלק-אאוט יצירתי, זה קורה לפעמים.
תגובתך לא תאחר לבוא בצורת בלק-איי ישירות לפרצופי, את כבר
יודעת עם מי יש לך עסק.

את ביקשת שאני אכתוב לך שיר, סיפור, משהו. אני לא מצליח.
כמו אחרי שסבתי נפטרה וכל כך רציתי לכתוב משהו לזכרה, ולא
הצלחתי. את זוכרת?
כל כך התביישתי בעצמי על שאיני מצליח לפרוש מילים של כבוד
ואהבה לסבתי, אפילו לבכות לא הצלחתי.
גם עכשיו, אני לא מצליח לסחוט את המילים, את האותיות. אני לא
יודע איך לכתוב לך שטוב לנו יחד, שאני רוצה אותך תמיד, שאף פעם
לא לבד לי איתך. לכתוב שיש לנו בן נפלא, וחיים של אהבה. שאת
נותנת לי סיבה להיות, סיבה לחיות. שלמרות כל הריבים הקטנים,
אנחנו נזדקן ביחד אוהבים, אהובים, כמו חברים טובים.

את ביקשת שאני אכתוב לך שיר, סיפור, משהו.
אז הנה יקירתי, אני מקווה שזה משהו.