(מתוך הפואמה "מזמור ליהודי הלוחם")
המשיח רוכב ירושליימה
ואחרי הולכים כל העם.
המשיח חגור חרב -זאב בתוך שבעים זאבים,
לפיד הבוער בידו -מעל ראשו תימרות עשן,
עשן שהרוח המערבית הביאה
מאירופה החרוכה ומקוללת.
המשיח רוכב ירושליימה
ואחריו חיילי יהושע בן נון, כובש כנען
וכוכבים שנצצו מימות אברהם
רואים עתה את לכתם
והשמיים הכחולים מעל גלי הים,
בהם עבר עם עבדים לקראת חירות,
פרושים עתה מעל ראש המצביא.
חיילים מצבאות יואב בן צרויה,
בשבילים המוכרים אלפי שנים
צועדים ירושליימה.
כי שמועה שמעו, שאיננו עוד
מקדש אדוני הרוס עד היסוד
ובמקום מקדש אלוהי צבאות,
אליו חלמו דורות על דורות -
כל הלבבות,
מקדש, בו פח שמן התמלא בנס -
מסגד לאל נכר מתנוסס.
כי שמועה שמעו, שאחרוני עיר קודש
נאחזו בייאוש בקרני המזבח
ונשבעו לשמור על האש, לפתח,
ללבות בלי הרף את אש המרד,
למות או לחיות בעיר המשוחררת,
עיר עתיקה בה הוקמו לתפארת
ארמונות מלכי יהודה וישראל,
מועצות הסנהדרין הגדול והחופשי,
ועתה הפכו למרבץ אשפתות וסחי.
מודיעין וגזר ובית חורון,
בהן גבורת ישראל הכריעה את הצר
ועתה הם משכן לאוהלי קידר.
אך הם שלעולם נשאו בליבותיהם את
קירית מלך רב,
הם שנשרפו במוקדי כל דורות בעד אמונה ודת,
עתה כאברהם יוצאים מכבשן הלוהט על הפרת,
הם יודעים, שהכל, כחלום בלהות יעבור,
על כתפיהם עתה הם נושאים את הדרור,
חללי תרפ"ט, ואלה שנפלו בהגנת תרצ"ו
מתכוננים לקרב.
המשיח רוכב ירושליימה
ואחריו צועדים כל העם.
מנמל יפו ועד אבו כביר
נס לפניו האויב האדיר,
מתל עריש ועד יאזור
דחף את האויב, איתן כמו צור.
את רמלה ולוד שטף באון
בתוך ג'יפ מהיר עם "שועלי שמשון",
מנוקב, מפוחם. הרוס -אך חי
עבר במשוריין את שער הגיא,
אחרי קרב אכזרי על הקסטל נח
והקשיב לצ'יזבטים של נערי הפלמ"ח,
ואבנים סילק עם הזקן הסולל,
שפתח "כביש גבורה" לבירת ישראל..
עמי קם מקברות ולקרב האחרון יוצא
לרוצץ קודקוד אדום הטמא,
לקרב אחרון עמי יקום,
לגבורה, לכיבוש, לאדנות הקיום.
וקדושה החרב קדושה היד
בקרב עם אדום הטורף
בקרב אחרון לעדי עד.
והלב שלפני זה כענבל פעמון
הלם והזהיר: "אסון! אסון!
עתה קורא: לקרב!
כי הנה על כתלי ביצורים מברזל-בטון
יד כתבה בכתב דם ואש:
"ספורים ימיך כובש!
כאשור ובבל, כיוון וכרומי
גם את בריטניה לנצח תדומי
ותשבר ידך עם החרב האדומית!
כשפת בבל ורומי גם שפתך השולטת,
שנחרתה כפצע זב דם, עמוק
הזמן ישכיח אותה וימחוק.
לא כבן זאבה הרומית, לא בנפול הצר,
שלקח את מנורת הזהב
תפלי מוקפת ומוכה בקרב -
כחומות יריחו תתמוטטי!
הקשיבי לקול השופר:
"כעץ בנשוב הרוח, עץ ששנים רקב
תתמוטט אימפריה שלך בלי קרב!"
כי הל שפעם כענבל הפעמון
הלם והזהיר: אסון! אסון!
עתה נושא בתוכו חזון,
חזון עיר שלם, עיר חופש בעתיד,
עיר בה מלך ושר דוד,
והלב מרגיש את המחר כי יבוא,
לא בחשבון הגלות, לא בשכל הקר,
הלב רואה תמונה אחרת -
חומות הבירה לעד משוחררת,
הבית עומד בהודו והדר
ואליו עולים מכל קצות הארץ,
כעולים לקראת השחר.
הולך עם גדול, עם שסבלו קדוש
ואתם ביכורים,
מגד שדות שבעמק, שמנים, יצהר ותירוש,
המון חוגגים שנידונו לרקב
עתה הולכים כמנצחים אחרי הקרב
לעיר שלהם
גואלים לדמם ומקימי דביר-
וישא את קולו העוגב האדיר,
העוגב שהושלך לנחל קדרון,
עתה ישא את קולו באון.
הלל ושבח לעיר שלם.
הלל לבונה, למגן ולוחם -
ירושליימה הולכים טובי העם
במצעד הגבורה,
פשוטים בחיים, גיבורים במותם,
אנשי השורה, מחרפים נפשם על מבצרי הכובש
מוכנים למות,
בדרכי צר יוקשים בימים ולילות
למען החירות.
בליבם כי החליטו על ידי זרים
לא יוכתב גורלם.
למחר קורן להפוך הווה
הקודר מדמעות ודם.
לירושלים עיר דוד מלך ישראל
הולכים הרוגי כל מלכויות
וישאו את מנורת הזהב ושאר כלי המקדש
עלי כתפיים,
כתפיים גרמיות, שזופות משמש
לירושלים.
מי את גילם ישבית ואת שמשם יקדיר,
מי יעמוד בדרך למקימי הדביר!
פז וכסף, שיבה ושחרות
פוצחים בשיר:
"הללו בתופים ומצלתיים, הלל ושבח לירושלים,
הללו ביום שמחה וחג,
הללו כי נפל מגוג ואגג.
הללו כי זיכרם לנצח ימח,
הללו זקנים! הטף ישמח!
הללו כי היה טעם בקרב למות,
הללו כי יש שכר ללוחם החירות.
בתופים ובחליל,
בשמחה, ששון וגיל,
בתופים ומצלתיים
הללו לירושלים!"
תמונה כזאת ליבי רואה,
ליבי מרגיש מחר שיבוא,
... ליבי שמאמין עדיין במשיח שיבוא,
ואין בו שכל קר של שבעים גלויות,
מאמין עדיין במלכות כי תבוא,
כל עוד זוכרים שם מלך עברי
והלב עוד חוזר על תפילת הדורות:
"דוד, מלך ישראל, חי, חי וקיים!"
תהילה לצבאותיו, לדגלם וכלים)
עודנו ראוי העם
לאדנות בארץ אבותיו
בארץ שהקים אותה מיסוד, מראשית
כל שעל השקה בזיעת אפיו
ושיחרר מידי מחריביה בקרב
עוד יש בו און להקים צבא וצי
כנשר לדהור
בשמי המרום החופשי,
שוב בארצו כאדון ישלוט,
בריתות עם גויים שווה בשווה יכרות,
לאדנות בארצו ביבשת וים,
לשלוות מבטחים ראוי עוד העם
והכחול-לבן ומדם האדום
בחג יתנופפו תחת שמי המרום
בימי שלום. |