מזמור למות
למות אשירה, אשתחווה ואודה,
את הגואל אשבח, המציל ופודה
מעבודת-כפייה, לעד משחרר
ערומים מוטלים על סף בחצר.
לא ירעדו מקור, לא ימשיכו לרעוב
פגרי פגרים, שהונחו ברחוב.
לאור השמש ובליל הירח
בן אדם אחד מאות רוצח.
דרך החלון, בדירה, בחצר
יורה התליין בכל עובר,
ואחר כך רושם על הדלת או קיר
בספרות גדולות ברורות, בגיר
מספר השוטף של קורבנותיו,
ששחרר ממאבק, מסבל, רעב
אשר המות הטוב קידש:
1006
אני הוא 1007, שסתם בטעות
לא נפגע בלב, ולא יכול למות.
נשרף כבר הגטו, לכל עייף יש קבר
ורק אני מסתובב:
מספר 10077!
בין הרי איטליה, בתוך יערות פאר
ירעיל את שלוותי עבר קודר -
בין נחלים עליזים ומפלים
עלה זכר הסתיו ארבעים ושתים.
אלפים...אלפים...רבבות..רבבות
יוצאים יום יום למות בקרונות,
זקנים, שתמו כוחותיהם לסבול
וחשקו במנוחה, מסירים את העול,
צעירים בלי תקווה, מורעלי ייאוש
מתנדבים לגירוש.
ילדים...עיניים זוהרות, קורנות -
ממלאים קרונות...
למען הלחם!
...ובעד שתי פרוסות לחם איש, שרעב
כותב אל אלה, שנשארו מכתב
על תנאיי חייו,
בהתלהבות צבועה, בצבעים וורודים:
"בואו אחרי יהודים!"
בעוד שתי פרוסות לחם מלבו בדה:
"אנחנו כאן במחנה עבודה"
ובתום הכתיבה מובא כל "סופר"
אל תור המחכים למות בחצר.
מפשיטים את בגדיו, וערום בכפור,
כאלפים לפניו מחכה בתור,
לזכות בתא הגזים.."מהר-מהר!"
הקור...המגלב...הכידון דוקר.
לסופר, שהצטיין בסגנונו הזכות-
ראשון למות!
ובעוד כמה דקות בקרונות, כמטען
יהודים יסיעוהו אל הכבשן.
ובינתיים המכתב של הסופר שנשמד
עובר בגטו מיד אל יד,
מביאליסטוק, פינסק, בריסק על נהר בוג
מגיעים מכתבים מההרוג.
ולמחרת היום בכיכר העיר
מוכן כבר המון מתנדבים אדיר,
בלי כל פקודה, מרצונו מתנדב
עומד בתור יהודי רעב
וכל אחד מוכן ומזומן
בעד חצי קילו לחם לזכות בכבשן.
בממלכת השטן
ובמחנה בו הצטופפו, כמו לטבח צאן,
עורך הטבח הראשי ניסיון:
בירייה או בחנק, בגזים או חשמל
השד רק יודע במה יותר קל
השד רק יודע מה יותר מהר
ורבבות לאין סוף מחכות בחצר.
"כל איש שהנה בא נאלץ
לפשוט את בגדיו, להתרחץ במרחץ!"
הכפור מקפיא רגליים, הכפור את הגוף צורב...
"בבקשה רבותי-חיטוי-" מפציר בהם הזאב.
קבוצה גדולה נכנסת והשער אחריהם נסגר!
מריץ המגלב האכזר דרך המעבר הצר.
עתה כבר תם המשחק, תמה האדיבות,
עתה כבר כולם הבינו, שכאן עליהם למות,
עתה כולם הבינו, כי נהפכו לצאן-
נסגרה באופן הרמטי הדלת של הקרון,
וכל אותן הרבבות- וכל אותו המטען
יועלו עוד היום לכבוד השטן-
לקורבן.
בלב היער הרחק מעיני אלוהים,
מפקד הנאצים במה הקים.
בשם השטן המנגנון הופעל
וגז החל לזרום מהמיכל.
"אמא הצילי...שמע ישראל!
אדו..הייל היטלר...לכו לעזאזל...
לפתוח!...אמא אני נחנקת,
לא אבוא עוד אליך, אני מ..."-שקט.
עוד דפיקת אגרוף והכל נדם,
יושב השטן וצוחק בקול רם.
הבחירים
נח השטן, בתוך ריחות אדי רעל,
הקברן הראשי לתוך הקרון יעל.
רבה העבודה..מהרו קברנים!
קיברו את נשותיכם, אבות ובנים,
קיברו את כל תקוות ישראל
בתוך הקבר -שעיר לעזאזל -
בסדר שיטתי, בשתי שורות,
לפי הוראת אדוננו השוט:
ראש לרגליים, בין רגליים ראש
ובין שתי גוויות תינוק קדוש.
ואם ביו גוויות תמצא את אשתך-
המשך ארור, ועבוד במנוחה,
ואם בגווייה תכיר את בנך הבכור-
עבוד והשלך אותו לבור.
ראש לרגליים, בין רגליים ראש
ובין שתי גוויות תינוק קדוש.
בעד קפה מריר ולחם יבש
עבוד יהודי, אל תתייאש!
יום יבוא, וגם אתה תיפול!
השכבה הראשונה חלכסות בחול!
בחצות הלילה, לאור הזרקור -
מאושרים הבחירים שעליהם לחפור
בשביל אלפים, שיבוא -בור.
לאורך הקבר עובדים מאות,
וביניהם משגיח, שבידו רק שוט.
ואיש לא יחשוב את המלאכה להניח
ובידיים ריקות לחנוק את המשגיח,
במאה מכושים את ראשו לרוצץ,
הרי בין כך הערב יבוא הקץ-
הרי בין כך..אך איש אינו מאמין,
שגם בשבילו יבוא יום הדין.
ואם אפילו יפלו- הרי זה אחר,
הרי זה רק זה שעומד בתור בחצר,
הרי מישהו מוכרח לחפור תעלות,
ואלה שיפלו בחול לכסות.
הרי מישהו מוכרח את הגוויות לשרוף,
ועדיין לשורה הארוכה אין סוף,
כי אלה שאין להם כל תפקיד-
אותם הטבח הראשי ישמיד!
פרופסורים, דוקטורים, בעלי עט, סופרים,
שאינם יודעים מכוש להרים...
חוסלו בתי מלאכה ובתי חרושת קטנים,
בוטלו תעודות-עבודה ובוטלו האנשים.
כל בית-מלאכה מעתה מיותר,
וכל העובד בו הופך למספר,
ומי שחושב שטאבנס, שולץ אה.איה.גה
יצילו את חייו- הרי הוא שוגה!
כל אלה הם רק שאלת הזמן:
מארזי הלבנון ועד אזוב הקטן -
= = במסילת הברזל הצדדית קרון משא מוכן = =
כי לחם אין בשביל כולם,
והחיילים הפצועים זקוקים לדם.
אך מי עוד חזק על אף הרעב -
עומד וקברות חופר עכשיו,
יום יום מבלי לאות יחפור,
כי למקום בתעלה מחכים בתור,
כי זקני המועצה מבלי לאות
יום יום שולחים חדשים למות -
איש מחופרים - קברנים לא האמין,
שגם להם נכון יום הדין.
מתוך הפואמה "מזמור ליהודי הלוחם". מחברה היה בין ראשוני
המתנדבים ל"חי"ל" (פלוגה מס' 2).
בתום הקרבות עם הגרמנים באיטליה נפגש לראשונה עם יוצאי המחנות
ופליטי חרב יהודים. מהם קלט זעקת הכאב של אלה, שנותרו בחיים,
אך גם את שירת הגבורה של אחרוני גטו וילנה ווארשה, שהעיזו
למרוד בצבא, שהכניע כמעט את כל ארצות אירופה. | 