הרגע שבו צילצל הפעמון היה מהרגעים האלה שרואים רק בקולנוע
האמריקאי הישן.
קצב הלב שלי האיץ עד טירוף, ואולי בגלל זה או על אף זה הזמן
כאילו עמד מלכת.
אני זוכר את מחוגי השעון מצביעים באדישות על השעה 08:43 ,
קבענו ב-וחצי ככה שהיא לא אחרה הרבה.
איך שאני מוריד את העיניים מהשעון, אחי צועק מהחדר השני "יש
בחורה בדלת" ... ניגשתי בעצבנות, אני זוכר כל שניה איך היד שלי
אחזה בידית הקרה, איך חריץ נועז של אור הציץ לתוך החדר, איך
הזזתי את הכלב שלי הצידה ופתחתי את הדלת ובעיקר, בעיקר אני
זוכר את תחושת הריקנות הגדולה שהרגשתי כאשר הבחורה שממולי אמרה
לי בקול ילדות ענוג...
"שלום אני מתרימה לאגודת לב-אל-לב" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.