בשעת לילה מאוחרת החלטנו לקום מהשולחן שעל גדת הבריכה, וכל זוג
התפזר ועלה לחדרו. הרעיון המוצלח של בילוי זוגות משותף של כל
החברה באילת היה של חברתי תמר.
סרקתי במבטיי את האזור, לוודא שלא שכחנו דבר, ועלינו. ברגע
שהגענו לחדר תמר נכנסה להתרחץ. הורדתי את הנעליים והתיישבתי
יחף על המיטה. לא הייתי שליו. הרגשתי שמשהו חסר לי. פשפשתי
בעצבנות בכיסיי, בדקתי את התיק של תמר, ונוכחתי שהנייד שלי לא
נמצא שם. ניגשתי למקלחת וצעקתי לתמר מעבר לדלת שאני חושב
ששכחתי את הנייד למטה, ושאני יורד לחפש. היא טענה שלא כל כך
שמעה את דבריי מבעד למים, וביקשה שאכנס. עשיתי כאילו לא שמעתי
אותה ויצאתי מהחדר.
המלון היה ממש שקט בשעה הזו. קודם לא הרגשתי בכך, אך כשהלכתי
לבד במסדרונות, יכולתי להרגיש בשקט הכבד מכה בי. פקיד הקבלה
נרדם על שולחנו. מזרקת המים המלאכותית עשתה רעשים מקרטעים.
צעדיי נבלעו בשטיחים העבים שכיסו את הרצפה.
יצאתי אל אזור הבריכה וקולות דקים של תזוזת המים עידנו את
השקט. ניגשתי אל השולחן הנטוש וחיפשתי את הנייד. הוא לא היה
שם. לבסוף מצאתי אותו שוכב על הכיסא שישבתי עליו ומצפה לי.
התפלאתי שלא ראיתי אותו קודם, שכן הייתי בטוח שבדקתי. הרמתי
אותו בשמחה וידעתי שאני צריך לעלות עכשיו חזרה לחדר, שאני חייב
לעלות, אבל משהו פיתה אותי לצעוד אל האור האסור, ללכת לכיוון
הפנס שליד הספסל. המח שלי שידר אורות אדומים וניסה לצוות על
רגליי להתפנות וללכת משם, אך לא הצליח במשימתו. לא ידעתי מה
אני בדיוק מחפש שם. איש לא היה שם והבנתי שאין לי מה לחפש בצד
הזה, אבל נותרתי לעמוד שם.
"ידעתי שתרד לחפש אותי בסוף" שמעתי קול לואט בעורפי, במבטא זר
כלשהו שהעמיד אותי במקומי. לא יכולתי לזוז. ידעתי שזה הבחור
מהבריכה שהביט בי כל היום והרגשתי שרגליי קפאו ובטני מחשבת
להיקרע. ידעתי שאני לא רוצה שזה יקרה, אבל כמו איבדתי שליטה על
גופי. הוא הסתובב סביבי ונעמד מולי. נאלצתי להביט בפניו. פנים
אירופאיות יפות, אף מעוצב, עיניים אפורות ענקיות, זיפי זקן
קטנים וצלקת קטנה שעיטרה את סנטרו. שערו היה קשור מאחורי עורפו
ובחיוכו השחצני גיליתי שתי גומות חן עמוקות. הרגשתי את כל גופי
מתקשה בהתרגשות שלא הצלחתי לשלוט בה. הוא נעמד קרוב יותר אליי,
עד שיכולתי להריח את ריח גופו החזק נכנס לתוכי. רציתי לברוח
משם, רציתי לחזור לחיים הברורים שלי ולבחורה הברורה שלי,
לדברים שהכרתי, אבל הרגשתי שכבר מאוחר מדי. "אל תפחד..." הוא
שלח את ידו החמה וצרב את לחיי. נשימתי נעתקה. מעולם לא הרגשתי
כך. חשתי גדודים של נמלים צועדים הלוך ושוב לאורך רגליי.
הרגשתי שהוא יודע מה הוא עושה כשהניח זרועותיו על מותני,
ופתאום, כשהייתי כל כך לא מוכן, הוא הצמיד פניו לשלי ובעדינות
רבה הכניס את לשונו אל פי, שקיבל אותה כאילו חיכה לזה כל ימיו.
זיפיו עקצו אותי ואני הסתחררתי קלות. עצמתי את עיניי והתמכרתי
אליו. הרגשתי אותו מרפרף על נשמתי. כל גופי בער וכמה אליו
בתשוקה. ידיו המחבקות את גבי זחלו לאיטם וגלשו מתחת לחולצתי.
ואז הוא הרחיק באיטיות את פניו, ואני המום פתחתי לאט לאט את
עיניי. לא האמנתי שאני מתנשק עם בן... פניו היו עדיין קרובות
מאד, והוא חייך. לא הצלחתי להגיד שום דבר, הרגשתי כאבים בכל
גופי הבוער. הוא הביט בתוך עיניי, קרוב יותר משאי פעם מישהו
העז. לא רציתי שיפסיק לעולם, וישאיר אותי להתמודד עם המחשבות
החריפות, אבל הוא חייך ואמר שכדאי שאלך משם עכשיו. לא ממש
יכולתי לזוז, אבל הוא כמו הבין את שאני פחדתי להבין, שהיה עליי
להיות עם עצמי, והתרחק לכיוון מגורי העובדים.

אינני יודע כמה זמן עמדתי שם בוהה וקפוא. החום האילתי לא הצליח
להפשיר את גופי. בסוף, מבטי התמקד והצלחתי לראות נכוחה. ניערתי
את רגליי המאובנות, וטיפסתי על הגדר שהובילה אל הים. כשהייתי
עצוב, או סתם רוצה לברוח, הייתי נוהג לרוץ. הייתי רץ למרחקים
עצומים ומשחרר בכך את גופי הכלוא.
אז רצתי, לא ידעתי לאן, לא הכרתי את המקום, אבל רצתי כמו
מטורף, עד לאן שייקחו אותי רגליי. הים הכהה רחש לצידי, מעודד,
ואני המשכתי והמשכתי. עד שצנחתי מותש, מתנשף בטירוף ומזיע
כולי. הרגעתי את נשימתי הטרופה. הסתכלתי על הים, הוא הסתכל
עליי, והחלטתי להיכנס. פשטתי את בגדיי, השלכתי אותם על החול
ופסעתי אל הים עירום. מעולם לא העזתי לעשות דבר כזה, והרגשתי
שמשהו זז בי אם אני מעז לצעוד בבטחה שכזו אל המים הקרירים
והחשוכים, שקיבלו אותי באהבה אין קץ ובלי לשאול שאלות. הזרמים
של המים היו רכים וערטלו את גופי בסחרור עדין. עמדתי שם
והתחלתי לצחוק. צחקתי וצחקתי, הייתי לבד, והייתי רטוב, והייתי
שמח. לא הבנתי מה קורה איתי ומה אני בכלל מרגיש, אבל פשוט
צחקתי בקולי קולות עד שלא הצלחתי יותר. יצאתי מהמים ונשכבתי
עירום על החול. פשטתי ידיי לצדדים והבטתי בשמיים. מימיני
ומשמאלי היה רק חול וחול, ומעליי הייתה כמות בלתי מוסברת של
כוכבים שנצנצו בהתרגשות כמו ילדים קטנים. אבל אז התחילו
המחשבות הרעות לנגוס בראשי. מה עשיתי? מה בכלל עשיתי? ומה
עכשיו? מה יהיה איתי עכשיו? מה יהיה עם החיים שלי עכשיו? מה
יהיה עם ההורים שלי? מה אבא שלי יגיד? ומה עם תמר? ועם כולם?
ומה הם יגידו? ניסיתי לנשום לעומק את האוויר הלח ולהרגיע את
מחשבותיי המתרוצצות. נזכרתי במה שעידן פעם אמר לי על תמר, וכל
הזמן הזה הדחקתי את דבריו בכשרוני המבורך להדחיק דברים, שכל
תכלית קיומה של תמר בשבילי, הוא שהיא פשוט נוחה. עכשיו לא
הצלחתי להתעלם מהמחשבה הזו, על הבחורה היפה, שיודעת היטב מה
היא רוצה מעצמה בחיים ולא נותנת לאנשים אחרים לבלבל אותה,
אוהבת מין בצורה בלתי רגילה, הבחורה שחשבתי שאהבתי, אבל פתאום
היה נראה לי הרבה יותר הגיוני המחשבה על תמר כשריון מפני
העולם. הרי מי יגיד על החבר של תמר הכוסית שהוא לא נמשך לבנות?
זה לא הגיוני בכלל.
לא הבנתי למה מעולם לא העזתי להתמודד עם הרגשות האלו, והעדפתי
להדחיקם ולהיזכר בהרגשה המענגת בתחתית בטני מוקדם יותר בערב.
ואז הבנתי למה אני פוחד. איך אוכל ללכת לספר לכולם שהתנשקתי
עכשיו עם בחור והרגשתי כמו שמעולם לא הרגשתי אם אף אחת מהחברות
הכוסיות שהיו לי בחיי? איך אוכל לספר להם שכשראיתי את אורן
במקלחת קיבלתי זקפה? איך אוכל לספר להם שכל החיים שלי הם שקר
עלוב? שכל הנשים שזיינתי בחיי היו טעות? רק כשהשמש החלה למצמץ
מרחוק נרדמתי שם מותש ממחשבות, מת מפחד על החיים שלי.