זה היה במקרה.
ה-SMS שקיבלתי מרם אמר רק: "YOTI SHAVAR REGEL".  שבר רגל?
ניסיתי להתקשר לנייד של יותי. לא זמין. ניסיתי את רם. שיחה
ממתינה. בסוף הוא ענה לי:
 "רו--, הוא בסד--, ----  --לינסון"...
 "איפה בבילינסון?" שאלתי.
 "מחלקה אורתו-----, ----לית, קומה ש---שית א-----".... השיחה
התנתקה.
נכנסתי לאוטו ונסעתי לבית החולים.
המעלית עצרה בכל קומה בדרך לקומה השישית. בקומה החמישית היא
התרוקנה לגמרי ונשארתי לבד. יצאתי בצעדים מהוססים לקומה,
שנראתה ריקה ושקטה באופן חשוד. עברתי במסדרונות הארוכים, עד
שראיתי אדם בכיסא גלגלים יושב במרפסת ונהנה מהשמש החמה של מאי.
התקרבתי. הדמות ישבה בגבה אלי, ראש עטור תלתלים בצבע הנחושת,
ונטוי מעט ימינה בצורה מוזרה.
 "סליחה?" אמרתי, "אני חושבת שהתבלבלתי. אני מחפשת את המחלקה
האורתופדית..."
 "באמת טעית. והוא לא יענה לך" שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי, וראיתי נערה כבת 15, עשרות צמות דקיקות מעטרות את
ראשה, ובוהקות באור אדום שלא הותיר ספק בנוגע לקשר המשפחתי בין
השניים.
 "אני מצטערת" אמרתי, "אני..."
 "זה בסדר. לא יכולת לדעת. אני אחינועם" היא לחצה את ידי,
"וזה אחי הגדול, ארי".
 "נעים מאד, רומי".
 "המחלקה האורתופדית היא בקומה 3".
 "תודה לך", אמרתי, והסתובבתי חזרה בכיוון המעליות. אחרי כמה
צעדים שבתי על עקבותי.
אחינועם ישבה על הספסל במרפסת ולטפה את ידו של אחיה.
 "אני לא מתכוונת להיות חצופה" אמרתי, "אבל אולי אפשר לשאול
מה קרה לאחיך?"
 "בואי ותראי בעצמך" חייכה אחינועם חיוך עצוב.
התקרבתי. ארי ישב על כסאו, ובהה בנוף האורבני בריכוז. מבטו היה
שלוח אי שם אל האופק. ראשו היה מוטה לימין, ושרוך דק ובלתי
נראה של רוק נזל מפיו מטה.
 "הוא קטטוני", אמרה.
 "מה... איך... איך זה קרה?" שאלתי בהיסוס.
 "תאונת דרכים. ארי ניסה לחצות כביש, ומכונית פגעה בו. זה היה
פגע וברח. לא מצאו את הנהג הפוגע" היא בלעה את רוקה והמשיכה,
"ביום ההולדת שלו, תארי לך. הוא יצא עם חברים לקנות משהו.
כשהתחיל לחצות את הכביש במעבר החצייה הגיעה משום מקום פיאט
אונו אדומה, ופגעה בו. הרופאים אומרים שהנזק הוא לא נזק מוחי
בלתי הפיך, אלא יותר נזק טראומתי".
 "אבל זה טוב, לא?" שאלתי, "זה אומר שיש לו סיכוי לצאת מזה".
 "זאת התקווה הקטנה של כולנו, אבל אנחנו לא מרשים לעצמנו
לקוות".
 "מתי זה קרה?" שאלתי.
 "יום ההולדת שלו היה בראשון לפברואר" אמרה אחינועם.
 "שלושה וחצי חודשים" חישבתי מהר בראש.
 "ליתר דיוק 98 ימים" חייכה אחינועם חיוך מריר. "את צריכה
לראות את ההורים שלי. כאילו הם בעצמם באיזו תרדמת. כאילו נגמרו
להם פתאום הבטריות".
 "אני מצטערת" אמרתי שוב.
שתיקה השתררה לכמה שניות.
 "אמרת שאת צריכה לראות מישהו במחלקה האורתופדית, לא?"
 "כן" התנערתי, "חבר שלי שבר רגל. את צודקת, אני אלך לראות מה
שלום העצלן הזה, קיבל כמה ימים של מנוחה..."
 "תמסרי לו החלמה מהירה" אמרה אחינועם.
 "תודה", אמרתי והלכתי.

 "איפה היית? אני כבר שוכב פה שעות על גבי שעות, ומחכה לך
שתבואי לשעשע אותי".
 "בכיין. הלכתי קצת לאיבוד בבית החולים, ובדרך ביקרתי כמה
חולים לפניך. מה יש? אתה היחיד שזקוק לשירותי?" שאלתי.
 "אני מאד מקווה" צחק אלי יותי.
דלת החדר נפתחה. פול ושלומית, הוריו של יותי נכנסו.
 "אה, רומילי, אני רואה שהקדמת אותנו" צחקה שלומית.
 "אתם יודעים שבכל מה שנוגע ליותי אני הראשונה..." אמרתי,
"ובכל מקרה, הגעתי בדיוק שניה לפניכם. התבלבלתי בקומות, כשרם
הסביר לי איך להגיע לא הייתה קליטה, ובמקום להגיע ליותי, הגעתי
לאיזה חולה קטטוני בקומה 6". סיפרתי להם על ארי ואחותו
אחינועם.
 "קשה, קשה לאבד אדם יקר לך" אמר פול. "פיאט אונו אדומה אמרת?
יש כל כך הרבה כאלו על הכביש. איך אפשר למצוא מי פגע בבחור
המסכן?"
 "אני בטוחה שהמשטרה מטפלת בזה" אמרתי. קיוויתי.
ארי לא יצא ממחשבותי. איך הוא ישב שם... מסתכל ולא רואה, מקשיב
ולא שומע...

למחרת, כשבאתי לבקר את יותי, ונכנסתי למעלית, האצבע שלי התעקשה
ולחצה על הספרה 6.
ידעתי שזה חסר הגיון. מה פתאום ללכת עכשיו לארי הזה? ומי מבטיח
לי שהוא עוד ישב שם, באותו מקום? אבל אמנם - מצאתי אותו שם
שוב, אחינועם אחותו לצידו.
 "רומי!" היא שמחה לראותי, "מה את עושה פה? שוב טעית?"
 "לא.. באתי לבקר, חייכתי.
 "אני מאוד מעריכה את זה. אני בטוחה שגם ארי".
 "תספרי לי עליו קצת" ביקשתי, "איך הוא היה לפני התאונה?"
 "כמו שאת רואה אותו - בחור מקסים. מחוזר. כזה שכולם אוהבים.
יש לנו עוד 3 אחיות מבוגרות ממני ומארי, וכשארי נולד, בן
ראשון, הוא היה הנסיך בבית... את יודעת, יום לפני התאונה הוא
עשה מסיבה - היית צריכה לראות כמה חברים וחברות באו. כולם באו
לחגוג את יום ההולדת שלו, הוא היה כל כך מאושר. ויום אחר כך זה
קרה..."
 "בן כמה הוא?" שאלתי בזהירות.
 "21. הוא נראה בערך בגיל שלך, לא?"
 "ניחוש טוב. אני באמת בת 21... ומאז הוא במצב הזה?"
 "כן, אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא ישן, שהוא לא מרגיש כלום,
ושהוא תכף יתעורר... כמו באגדה..."
 "באגדה?" שאלתי, "באגדה זאת הייתה נסיכה. באגדה המכשפה הרעה
כעסה שלא הזמינו אותה כשהנסיכה נולדה, ובמקום כל המתנות של
הפיות האחרות, היא קיללה את הנסיכה במוות..."
 "טוב" אמרה אחינועם באי-נוחות, "אז לא בדיוק כמו באגדה. אבל
בכל זאת אני מחכה לאיזו נסיכה שתעיר אותו..."
חיוך קטן עלה על פני.
 "היה נעים להכיר אותך, אחינועם" אמרתי, "אבל אני ממש צריכה
ללכת לבקר את יותי, חבר שלי... אני מקווה שארי ימצא את הנסיכה
שלו ויתעורר".
 "תודה" אמרה אחינועם, בשקט.
המשכתי ללכת לכיוון המעלית. רגע לפני שנכנסתי, הסתובבתי,
ואמרתי:
 "אבל לא הייתי בונה על זה. דברים כאלו קורים רק באגדות".

שעה אחר כך יצאתי מחדרו של יותי, אבל עדיין חשבתי על ארי.
ירדתי לחניון, ונכנסתי לפיאט אונו האדומה שלי. ככה זה כשלא
מזמינים אותי למסיבה הכי חמה בעיר.