את השבוע שאחרי ההודעה העברנו בהכנות לקראת המעבר.
אבא ואימא דאגו להודיעה בעבודה שלהם, שהם עוברים דירה, ככה שהם
מפסיקים לעבוד שם. דבר שהמנהלים שלהם לא התלהבו במיוחד, בלשון
המעטה.
המנהל של אבא ניסה לשכנע אותו להישאר לעבוד שם. אבא עבד בחברת
מחשבים. לבסוף, אחרי שהמנהל הבין שאין ברירה, שאנחנו עוברים
דירה, ולאבא לא יהיה נוח לנסוע בכל יום מהצפון לדרום, לעבור
למעשה כמעט את כל הארץ, המנהל הציע לו עבודה אחרת. הם הסכימו
שאבא ימשיך לעבוד באותה החברה, אבל מהבית.
את כל העבודה הוא יעשה בבית, כי מחשבים יש לנו בבית, כך שזו לא
הייתה בעיה.
כשאבא חזר באותו יום, הביתה, הוא סיפר לנו את החדשות בהתלהבות.
סוף סוף הוא יוכל לעבוד מהבית, הדבר שהוא תמיד חלם לעשותו.
אימא, הייתה יותר מאוכזבת, כי היא נשארה ללא עבודה. אומנם היא
קיוותה למצוא עבודה בקריות. היא האמינה שבאמצעות קצת השקעה,
חיפושים, היא תמצא עבודה מתאימה לה.
אימא ואבא הודיעו גם להבית ספר בו למדנו אני ואחי שאנחנו
עוברים דירה, ולכן, לא נמשיך ללמוד שם. הבית ספר קיבל זאת
בהבנה, מה הוא היה יכול כבר לעשות.
במשך אותו שבוע, אבא נסע לקריות, והעביר כל פעם חלקים מהמטען
שלנו.
בערב, לפני היום בו היינו צריכים כבר לעבור סופית משם, כל
שנשאר בבית הישן שלנו היו מזרונים, עליהם ישנו, ומעט מים
ושתייה. מסביב, קירות לבנים.
אני זוכרת שחשתי שאני לא נמצאת בתוך הבית של עצמי. הכל מסביב
היה שומם, ריק, הרגשתי שחסר משהו (מן הסתם, באמת כל החפצים
שלנו היו חסרים שם).
אני זוכרת, שלא יכלתי לעצום עין באותו לילה.
מחשבות שונות רצו בראשי. מאוד התרגשתי מהמעבר, אך יחד עם זאת
פחדתי. חששתי, ששם יהיה פחות טוב, ששם יהיה יותר קשה, פחות
נוח. שאני אהיה שם בודדה.
הבטתי לעבר יוני. הוא היה עם עניים עצומות, היה נראה כאילו הוא
ישן. אבל לא הייתי בטוחה בכך. נראה לי שגם הוא חשב על היום
למחרת, על השנים הבאות, בקריות.
לבסוף, הצלחתי להירדם, דבר שאירע בשעות המוקדמות של הבוקר.

אימא שלי ניערה אותי, "מיכל, קומי...!", "נתנו לך כבר מספיק
לישון, גם כך ישנת יותר מכולם... כולם כבר מוכנים, קומי". אילו
היא היתה יודעת, שלא יכלתי לעצום את העין רוב הלילה רק מתוך
מחשבות. ישנתי יותר מכולם?? אולי קמתי יותר מאוחר מהם, אבל מה
שבטוח הוא שישנתי הרבה פחות מהם.
הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ, כנראה בגלל חוסר שינה.
התארגנתי, לקחתי את המזרון עליו ישנתי, והלכתי לעבר המכונית.
המזרונים של האחרים היו כבר בפנים, הכנסתי את מזרוני לבגאג',
נכנסתי למכונית. יצאנו לדרך.

כל הנסיעה ישנתי.תמיד חשבתי שהנסיעה תהיה ארוכה, בכל זאת, זה
מהדרום עד לצפון. אבל, זה חלף לי מהר. כנראה בגלל שרוב הנסיעה
ישנתי.
התעוררתי, וראיתי שלט: "קריית חיים".
"אבא, אנחנו עוברים לקריית חיים?" שאלתי אותו.
"כן" הוא ענה.
חשבתי לעצמי, "קריית חיים= הקריה של החיים". נשמע טוב.

אבא פנה עם המכונית לעבר חניה מתחת לבית גדול, שנראה לי ממש
אגדי. בית שנראה כל כך מושלם. שאלתי את אבא: "זה הבית
שלנו???", "כן" הוא ענה.
הבטתי לעבר יוני, ושנינו חייכנו. היינו ממש מרוצים.
כשנכנסנו פנימה, הפיות של כולנו נפתחו. זה היה פשוט מרהיב! כל
החפצים שלנו היו כבר ממוקמים, מסודרים, כאילו הם מתמיד היו שם.
אבא עשה עבודה מעולה. אמא חיבקה את אבא, ואנחנו חייכנו.
התפזרנו לראות את החדרים. קודם כל הלכתי לראות איפה החדר שלי.
הגעתי קודם לחדר של יוני, כי הוא היה יותר קרוב. חדר מקסים!
גדול מרווח. הייתי בטוחה שלי הם נתנו חדר קטן יותר. גם בדירה
הישנה היה לי חדר קטן משלו. יוני, נכנס לריצה לחדר החדש שלו,
הביט מסביב, והתלהב כמו מטורף.
הוא החל לחפש את הגיטרה שלו, כשמצא אותה נרגע.
עזבתי את יוני, והחדר שלו, והלכתי לחפש את שלי. עברו אולי כמה
שניות ומצאתי את החדר שלי. זה היה חדר סמוך לשל יוני. הוא היה
בסדר גודל כמו של יוני, שמחתי! סוף סוף אין לי חדר קטן משלו.
אני יודעת שזה ילדותי, כל העניין של הגודל, אבל למה צריך להיות
לו חדר גדול יותר?!
הבטתי מסביבי, על החדר שלי, וממש אהבתי אותו. כל הדברים
המוכרים, שהיו לי מתמיד נראו בו הרבה יותר יפים.
אבא ואמא קראו לנו, ואנחנו ירדנו בוזמנית (בלי תאום) למעטה.
"נו, אתם מרוצים?" שאלה אמא עם חיוך על הפנים
"כן" ענינו שוב בו זמנית. ואז צחקנו כולנו.

כבר היה שתיים בצהרים, והאמת היא שגוועתי מרעב. אמרתי שאני
רעבה, והתברר שלא רק אני.
התכוונו לשבת לאכול, אבל אז התברר שחסרים כמה מצרכים. אבא ביקש
ממני ללכת לקנות.
נבהלתי, מאיפה אני יודעת איפה אפשר לקנות פה מזון? אני פעם
ראשונה פה. איך הוא רוצה שאני אקנה אם אני בכלל לא יודעת איפה
יש פה סופר או לפחות מכולת.
אבא שלי, שכנראה קרא את מחשבותיי, אמר שכשנסע ראה בסביבה של
הבית שלנו מינימרקט. הוא הסביר לי איך להגיע לשם. אני, בחוסר
חשק הלכתי לחפש את המכולת. סך הכל, פשוט לא הייתה לי ברירה.

מצאתי את המכולת דיי בקלות. שמחתי שמצאתי אותה, כי הייתי די
בטוחה שאני הולכת להסתבך עד שאני אמצא אותה. נכנסתי, והתחלתי
לחפש את הגבינה, החלב, והקולה.
כשמצאתי את הקולה, גיליתי שהיא נמצאת במדף הכי גבוה. כיוון
שאני לא מהאנשים הגבוהים, הייתי אומרת שאני מהנמוכות., חשבתי
לעצמי איך אני אגיע לשם. כשאז, משהו ניגש אלי, ושאל אותי אם
אני צריכה לקחת את אחד מהבקבוקים שלמעלה. עניתי לו שכן, את
הקולה. הוא הרים את ידו, והביא לי את הקולה. חייכתי אליו,
אמרתי תודה, והמשכתי הלאה לחפש את שאר המצרכים. הרגשתי מאוד
נעים שמישהו עזר לי. זו דרך לא רעה להתחיל את היום במקום לא
מוכר, לא?
אותו בחור לא נראה מדהים ביופיו. הוא היה בחור דיי רגיל: עניים
חומות, שיער שחור, בינוני בגובה נוטה לגבוה. לא הייתי מבחינה
בו במקרא שהיה עובר לידי, אומנם היה לי מאוד נעים כשהוא עזר
לי.
אחרי שסיימתי לקנות את המצרכים שהייתי צריכה חזרתי מאושרת לבית
החדש.

נכנסתי הביתה, ואחי והורי הביטו בי במבט קפוא. לא הבנתי מה הם
רוצים ממני. נתתי לאימא את המצרכים.
ואז פתאום יוני אמר: "אבא סוף סוף הסכים לקנות כלב!!"
קפצתי משמחה.
כל כך רציתי כלב. אבל, אבא לא רצה, בטענה שהבית שלנו קטן מדי,
ואין מקום לכלב. אין גם איפה להשאיר אותו, כי גינה לא הייתה
לנו. עכשיו, כשיש גינה, ויש בית גדול יותר, הולך להיות לנו
כלב.

הארוחה הייתה מדהימה, אימא שלי כרגיל הכינה ארוחה מעולה.
בזמן הארוחה שוחחנו על עניין הכלב, והוחלט פה אחד שקונים גור,
כלב שמירה.

ככה פחות או יותר עבר היום הראשון בדירה החדשה.
יום, שמעלה לי חיוך בכל פעם שאני נזכרת בו.
בלילה היה לי קושי להירדם, דאגתי לגבי היום למחרת, בו הייתי
צריכה ללכת לבית ספר חדש, עם אנשים חדשים, מורים חדשים,
מקצועות לימוד שחלקם בכלל לא למדתי עד אז.
הכרחתי את עצמי לא לחשוש, לא לחשוב על אותם דברים, אלא להירדם,
וכמה שיותר מהר.
אחרת, מחר בטוח יהיה גרוע-כי אני אמות לישון.

נרדמתי.