הלילה, ממש לפני שזרחה השמש, נפרדנו שוב, בפעם המי יודע כמה
בחודש האחרון. נמאס לי כבר לספור. עכשיו זו עוד הפסקה בשבילך.
בשביל שתחליט אם אנחנו שווים את זה, את כל החרא הזה שאנחנו
גורמים לך להרגיש. גם לי אנחנו גורמים להרגיש ככה. אני לא
יודעת למה זה דווקא אתה שמפקפק בנו כל כך פתאום.
ואני... אני נואשת עכשיו. מנסה להחזיק את עצמי עוד קצת באוויר,
לתפוס במשהו, בכל דבר, לפני שאני מתרסקת בתוך הבור העמוק
שחפרנו יחד. מנסה למשוך אותנו עוד יום ועוד יום ולא כל כך
מצליחה. אתה בטח אף פעם לא הייתה נואש כל כך...
ואני גם יודעת שאני מבזבזת כוחות סתם, כוחות שאצטרך בסוף, שם
למטה , כדי שאוכל לעלות קצת בחזרה, פצועה וכואבת.
אני יודעת שאשאר נורא ריקה אחרינו, הרבה יותר ריקה מלפנינו.
עכשיו כשאני יודעת כמה טוב יכול להיות, יכול להיות לי כל כך
רע. במיוחד אחרי ששברתי, ברוב טיפשותי, את כל החומות הגבוהות
האלו שלי, שלקח לי כל כך הרבה זמן לבנות. כנראה שזה בכלל לא
בטוח להרגיש כל כך בטוחה...
אני לא יודעת איך לא שמתי לב שאתה נעלם לי לאט לאט, חומק לי
מבין האצבעות ומשתנה, הופך למישהו שיודע שהעולם שלו יכול להיות
טוב גם בלעדי.עכשיו רק חסר שתהיה בטוח ואז זה באמת הסוף שלנו.
זה עצוב כל כך שאתה מבין את זה עכשיו, כל כך קצת אחרי שאני
הבנתי שהעולם שלי לא שווה כלום בלעדיך.
אני יודעת שאשבר בסוף ואני גם יודעת שבכל זאת אמשיך לסבול את
זה כל פעם מחדש, שאתעלם מהכאב שלי בשביל לא לאבד אותך, אתן לך
לברוח לי שוב מהחיבוק הכי חזק שלי, עם עוד חתיכה מהלב שלי
אצלך. ובסוף אקבל אותך שוב בזרועות פתוחות. אם רק תרצה...



מוקדש לך עם המון אהבה...
אתה כבר יודע...

25.4.03