לפני שנה בערך, אולי שנתיים, אולי יותר, הייתי בדיסנילנד.
היה שם ביתן של אלאדין ונראה לי נורא מגניב הסיפור הזה, אתם
יודעים, עם המנורה, והשד, והמשאלות. היתה שם מנורה שצריך לשפשף
אז שיפשפתי אותה ויצא מתוכה שד. בהתחלה חשבתי שמדובר בהולוגרמה
אבל השד ידע את השם שלי והוא גם ידע שאני מיזראל.
השד אמר לי שמאז המקרה של אלאדין הוא נותן לכל אחד רק שתי
משאלות, אז דבר ראשון ביקשתי בריאות לי ולמשפחה שלי. אחר כך
חשבתי קצת, רציתי לבקש להיות מאושרת תמיד, אבל החלטתי שעדיף
לבקש שכולם יאהבו אותי, כי האהבה הזו כבר תעשה אותי מאושרת. אז
ביקשתי את זה.

למחרת כבר הייתי על המטוס חזרה לישראל, אמא שלי טענה ששבועיים
בדיסנילנד זה מספיק, לי לא היה איכפת, רציתי לבדוק אם המשאלות
התגשמו.
כאבי הבטן הקבועים שלי נעלמו כלא היו, וכשכל נוסעי המטוס אטמו
אוזניהם בכאב בזמן הנחיתה ישבה המשפחה שלי רגועה ולא הרגישה
דבר.
במהלך הטיסה אחותי ישבה לידי ושיגעה את הדיילת, באחת הפעמים
הדיילת התקרבה אלינו בפרצוף חמוץ אך כשראתה אותי חייכה אלי
ושאלה אם אני מעוניינת במשהו נוסף. כל כך נחמד שכולם אוהבים
אותך. בתור לבדיקת הדרכונים כמה אנשים נתנו לי לעקוף אותם
"בגלל שאת נורא נחמדה" וכשחיכיתי למזוודות, בחור אחד התעקש
להרים אותן בשבילי מהמסוע.

הגעתי הביתה אהובה ומאושרת.

כשחזרתי ללמוד פגשתי בכמה מאויבותיי הגרועות, בנות שכל חיי,
ניסו כמיטב יכולתן, להשפיל אותי בפני הכיתה. הן חייכו אלי.
התנצלו על ההתנהגות כלפיי כל השנים, והציעו לי לבוא איתן
למסיבה באותו הערב. חייכתי וסירבתי בעדינות. מאושרת.
החודשים הבאים עברו עלי באושר רב, הוזמנתי להרבה מסיבות
ואירועים, הכרתי אנשים חדשים וכולם אהבו אותי, אפילו המורות
הנוראיות ביותר התייחסו אלי יפה.

לאט לאט החל העניין להפריע לי, אנשים מעצבנים במיוחד לא עזבו
אותי לשניה, הטלפון לא הפסיק לצלצל ובקושי הצלחתי ללמוד או
לישון. מה גם שאנשים זרים חיבקו אותי ברחוב.
הדבר שהכי הפריע לי היה הבנים. חלק זרקו את החברות שלהם בגללי,
אחרים השפילו את עצמם בשבילי ומעטים אף זכו, בשל אופיים הנעים,
להיות חבריי. אלא, שכל פעם שחברות התפרקה אני התגברתי במהרה
והם לא, הם לא יכלו להפסיק לאהוב אותי. כאב לי שפגעתי ככה
באנשים, לא יכולתי לשלוט בזה.
בשלב מסויים הבנתי שאני כבר אף פעם לא אתחתן, לא אהבו אותי
בגלל מי שאני אלא בגלל המשאלות שלי, הייתי מוקפת המוני אנשים
והייתי לבד. המשכתי להעביר יום אחרי יום, ועם כל יום שעבר
נהייתי יותר מדוכאת. האהבה כלפיי כבר לא עשתה אותי מאושרת, היא
העיקה עלי.

אולי בגלל שדיברתי עם השד ההוא באנגלית והאנגלית שלי לא
מוצלחת, אולי בגלל משהו אחר, אבל בעוד שפיזית הייתי בריאה
לחלוטין, הבריאות הנפשית שלי התדרדרה. עכשיו אני בבי"ח, מחלקה
פסיכיאטרית, כל האחיות מאוד נחמדות אלי. יש גם רופא אחד,
אנטיפט לא נורמלי, לא מדבר עם אף אחד, רק איתי. הוא יושב שעות
ליד המיטה שלי ומנסה לשעשע אותי.
אמרו לי שאם אני אעבור עוד התמוטטות אני אמות מזה, אולי זה
טוב.
אם לא, אמא הבטיחה לקחת אותי שוב לדיסנילנד, בגלל שהיא מאוד
אוהבת אותי, ורוצה שאני אהיה מאושרת. אולי אני אמצא שם את
המנורה והשד, ואולי הוא יסכים לבטל לי את המשאלות.
אבל בעצם, עם כל האהבה הלא אמיתית סביבי, יש לי יותר סיכויים
לעבור עוד התמוטטות.