אספה אותו לביתה, כדרך שאספה את שאר הגברים בחייה, רעב וצמא
אהבה. קולטת את חולשותיו ומתבייתת עליהם, כמו תמיד.

כשנכנס בפעם הראשונה לדירתה הצנועה, בחן בקפדנות את הסביבה הלא
מוכרת. תחילה בחשש, מחפש אחר סימנים שהשאירו אחרים. אחר
בסקרנות, מתרשם מהעציצים המרובים, מהריהוט הקליל, מהאווירה.
לאחר שנרגע, התרווח לו בעצלנות על הספה. נתן לה לטפל בו, מגיב
באותות הוקרה עצבניות, אוכל ברעבתנות  את שהכינה לו. עוד באותו
לילה חלק עמה את יצועה.

נראה היה כל כך מסכן ועלוב שליבה לא נתן לה לגרשו. עד מהרה הפך
לחלק מן השגרה. את רוב יומו בילה בשינה, אכילה וצפייה
בטלוויזיה. נראה היה בברור  שהוא מעדיף את שידורי הספורט. עוקב
בדריכות אחר מעופו של הכדור. נהג לחכות לה, לעת ערב. עומד
במרפסת, מאזין למכוניות חולפות. ברגע שהיה מזהה את דמותה העולה
בשביל, היה רץ לקראתה, מנשקה ומרעיף עליה רוב חום ואהבה.

למדה לקבלו אותו על כל שיגיונותיו, אך בינה לבין עצמה תהתה לא
אחת כמה זמן תוכל להחזיק בו. נראה היה לה שבלעדיה הוא חסר
אונים ממש כמו תינוק וכיצד זה תוכל לגרשו?

כשלא ענה יותר על ציפיותיה, שבה לחפש אחר גברים אחרים. תחילה
רטן  אחר כך נתרצה. למד לקבל את האחרים שנכנסו ויצאו מתוך
חייה, כחלק ממשחק. לא את כולם סבל. לרוב הסכימה לחוות דעתו
המקצועית. רגישותו  וכושר הבחנתו תמיד נלקחו בחשבון.

כשהגיע הגבר, שמאוחר יותר הפך בעלה, צפתה בדריכות במאבק הסמוי
שהתחולל בינם. מהמבט הראשון, הייתה ביניהם איבה נסתרת אותה
ניסו שניהם להסוות. היא ידעה שיגיע הרגע בו תצטרך לבחור בין
השניים. חשה חסרת אונים. רצתה  בשניהם והתקשתה לבחור. לבסוף
העבירה את הפיקוד לבחיר ליבה. אם אתה רוצה בי תצטרך לקבל גם
אותו. הרי הוא היה כאן לפניך.

והבעל לעתיד, היסס ונכנע. אמנם בליל הכלולות נסגרה דלת חדר
השינה אך לא לזמן רב. בלילה השלישי כבר חלק עימהם את יצועם,
שוכב מן הצד, צופה בהם בעוד הם מתנים אהבה. לא עבר זמן רב לפני
שהבעל לא יכול היה יותר בלעדיו.

כשנכנסה להריון, שוב החלה דואגת כיצד יגיב. להפתעתה אהב מאוד
להניח את ראשו על בטנה התופחת, להאזין לחיים הנרקמים  בתוכה.
כשחזרה ובנה בכורה על זרועותיה. התעלם ממנו תחילה בהפגנתיות,
אחר בחנו מרחוק והניחו לנפשו.

הפעם הראשונה שהושאר לבדו הייתה כשהחליטו סוף סוף אחרי שלוש
שנות נישואין לצאת לחופשה. משפחה. הוא נשאר מאחור, לא לפני
שדאגה שמשהו יכין ארוחותיו, יארח לו חברה וינעים לו את שעות
הבדידות הארוכות .

כשחזרו אחרי פחות משלושה שבועות, קם בקושי להקביל את פניהם.
בתחילה חשבה שהוא כועס. ניסתה לפייסו.  הכינה לו ארוחה מיוחדת
- מטעמים שאהב. כשלא נגע באוכל קלטה שמשהו לא תקין.

אבחנת הרופא לא הייתה חד משמעית. "יתכן זיהום וירלי יתכן שזה
משהו עם הלב. אמרת שעזבת אותו לשלושה שבועות? אה  כן שמעתי כבר
על מקרים שכאלה. יתכן שחשב שלא תשובי יותר?"

החליטה לטפל בו בבית גם אחרי שהיה ברור שסופו קרב. עד הרגע
האחרון ניסתה להשקותו, לפייסו. הוא  רק תקע בה מבט עצוב ושתק.

הוא נקבר בטקס צנוע, דל משתתפים מתחת לעץ האלון, בחצר ביתה.

כשהיא יושבת לעיתים על מרפסת דירתה, לוגמת קפה,  היא מעיפה מבט
אל עבר העץ. שמחה שבחרה במקום שהיה כל כך אהוב עליו. עדיין
תוהה באם החופשה ההיא לא התארכה יתר על המידה. מנסה לנחם את
עצמה בעובדה שבסך הכל היו לו חיים טובים ושלווים, נטולי דאגה.
וחוץ מזה כיצד הייתה יכולה לדעת שהוא כל כך יתגעגע?

לכי תסבירי לחתול כנעני מצוי שאת בסך הכל יוצאת לחופשה....