היא יושבת מול זגוגית החלון הסגור, יושבת ובוהה בעננים. איך הם
מחליפים את צורתם ופניהם כל דקה, כל שניה, בעוד שהרכבם נשאר
כפי שהיה תמיד. גם היא רוצה, כנראה, להיות ענן.
אני מביט בה, לא יכול לדבר. אין מילים שיוסיפו לקסם של הרגע
הזה.
בבואת פניה משתקפת אך בקושי בזגוגית, באור המנורה החיוור,
ונראה שהיא מביטה בתקרה במבט זהה. מבט כחול וירוק ושחור.
אני יודע שאין דבר שאוכל לעשות כדי לתקן את הנזק שנגרם לה. אין
דבר שאוכל לעשות כדי לגלות את הנזק שהיא גרמה לעצמה, בכל אותן
שנים של תיעוב עצמי וציפייה לגואל, שיבוא.
נכון, היא תיקנה את דרכיה, מאז שקרה מה שקרה, ועכשיו היא לא
תיתן לאף אחד לפגוע בה שוב, לעולם. לאף אחד פרט לעצמה.
אני רואה אותה, מכרסמת את עצמה מבפנים, בדאגות שווא ותקוות לא
מטופחות. למה היא לא אוהבת את עצמה? ויותר מכך - אם היא אינה
אוהבת את עצמה, איך יכולה היא לאהוב אחרים? איך יכולה היא
לאהוב אותי?!
כל מה שצריך לעשות בשביל להוציא אותה מהמצב הזה של
טרום-דיכאון, הוא לגשת אליה, לחבק אותה וללחוש באוזנה "אני
אוהב אותך". למה אני לא מסוגל לומר לה את זה כעת? אני תמיד
אומר לה את זה, והיא מחייכת חיוך, שמח או נוגה, בהתאם
למצב-הרוח, ואומרת בשיא הכנות - גם אני אוהבת אותך.
אוהבת אותך, היא אומרת. המילים האהובות עליי ביותר, בייחוד
כשזה בא מפיה. אני אוהבת אותך.
היא נראית מהורהרת למדי, ואני כבר לא בטוח שהיא חשה את נוכחותי
בחדר, כאשר היא מסתובבת אליי, ואני רואה דמעות בעיניה. למה את
בוכה, אני שואל אותה, וכל שיש לה לענות הוא "אני לא יודעת".
האם באמת אין היא יודעת?
כל-כך הייתי רוצה לעשות אותה מאושרת, כל-כך... אך איני יודע
כיצד, מדוע ולמה היא נתקפת כך פתאום במצבי הרוח האומללים הללו.
איך נפטרים מזה? האם אפשרי בכלל להיפטר מזה, או שמא היא הטמיעה
את הדיכאון הזמני במהות אישיותה, עם חלוף השנים?
עכשיו היא כבר לא בחדר. האם כדאי לבדוק לאן היא הלכה?
כן, ברור שצריך. היא יודעת שאני אבוא. היא סומכת על זה.
עכשיו היא מול האש החמימה שבסלון. שוב - בוהה בלהבות.
תמיד היא תוהה ממה מורכבת האש. כרגע עלתה בי סברה, שהאש מורכבת
מהייאוש, מהדיכאון. אחרת - איך אפשרי הדבר, שבכל פעם שהיא
עצובה, היא בוהה באש ולאחר מכן מרגישה טוב יותר?
בעבר, הייתה טורחת לנסות ולהסביר לי, אך עכשיו היא יודעת שאיני
מבין. אבל אני מבין בדרכי שלי. מה לעשות, אני בסך-הכל גבר. אין
ביכולתי להבין את נפשה של אישה, ולמען האמת - אני ממש לא בטוח
שאני רוצה לנסות. הדבר עלול לעלות לי ביותר מדי זמן ואנרגיה,
והסיכון רב.
הגשם התחיל לרדת. כששמעה את הרעמים, ניתק חוט מחשבתה ובעיניה
הופיע לרגע מבט מבולבל משהו, אך אחרי שניה חזרה לעצמה ולשקט,
הקימה עצמה מהרצפה ושבה לאחד החלונות הגדולים שבבית, כדי לצפות
בגשם ובברקים, כמו שהיא אוהבת. כמו שהיא אוהבת אותי.
היא עדיין שותקת. כמה זמן אפשר לשתוק? לפעמים היא לא שותקת
במשך ימים תמימים, פרט לזמנים בהם היא אוכלת או ישנה. אך בעונה
זו של תחילת החורף, רבה השתיקה. רבה וצוננת.
השמיים חשוכים מעננים, אף על-פי שהשעון מראה צהרים. לפתע נכבה
גם החשמל.
היא ממשיכה לשבת ליד החלון, בבואתה לא נראית עוד בזגוגית.
חושך. רק אור הברקים מאיר את החדר האפל.
אני הולך להביא נרות. היא לא משה ממקומה, לא מזיזה אפילו שריר.
בקושי נושמת, בקושי ממצמצת בעיניה.
הנרות מאירים את הבית באור קלוש. אך, כמה התגעגעתי לאור
הנרות.
לאחר זמן קצר היא מסתובבת, מביטה בי, וחיוך מתוק עולה על
שפתיה, שרק לפני דקות מספר ניגרו עליהן דמעות מלוחות, כמו מי
האוקיינוס השקט. אני אוהבת אותך, היא לוחשת ללא מילים.
אני מתקרב אליה, מחבק את גופה, את ראשה, מלטף את שיערה. כמה
אני אוהב אותה, חושב לעצמי.
היא מתקרבת אליי לנשיקה. נשיקה עדינה, רומנטית וארוכה, כמו
בסרטים, רק טובה יותר.
בוא למיטה, היא אומרת. אני יודע שהיא מתכוונת רק לישון, אבל לא
אכפת לי. אפילו ששנינו יודעים שאני רוצה אותה, רוצה להיות
איתה, אני יכול להתאזר בסבלנות, רק בשבילה, בשביל לשמח אותה.
אחרי הכל, אני אוהב אותה.