כשאתם בבית, אפילו תהיו הכי שקטים שרק ניתן, תמיד יהיה לי
צפוף. כשאתם כאן, הדלתות תמיד סגורות. האויר לא זורם בין
החדרים.
חדרי הזעיר, עמוס בלחישות חרישיות, בפתקים מקומטים עליהם
כתובים בכתב צפוף, גדול, לא מסודר- סודות.

הבית של יוני מזכיר לי את בית ילדותי. הדלתות תמיד פתוחות. שום
דבר לא נאמר בלחישה. כל משב רוח חמים מביא איתו ריחות נעימים.
בני המשפחה מתהלכים ברגלים יחפות וגו חשוף. המקרר מלא בכל טוב
וברקע נשמעים צלילי מוסיקה.

והנה, עכשיו נסעתם לכם לשלושה ימים, והשארתם את הבית רק לי.
עכשיו מותר לי להסתובב עירומה בין החדרים. עכשיו מותר לי
להשאיר את כל הדלתות פתוחות לרווחה. עכשיו אין צורך ללחוש.
אפשר לדבר. אפשר אפילו לצעוק. ופתאום, הבית נראה לי כמו בית
רפאים. פרוץ רוחות,ריק, ענקי וחשוך. אני יכולה לשמוע את ההד של
המחשבות שלי.
אני מסתובבת בכל החדרים, למעט החדר שלי, אליו אני נמנעת
מלהכנס.
מרגישה כאילו אני מחפשת משהו. אבל יש לי תחושה חזקה שהבית הזה
הוא זר. הוא אינו ביתי.