(לדגן, שנתן לי השראה. ואביגיל, ששרה איתי בגשם.)


אני והיא יושבות בבר, היא ואני, אין לנו 18 אבל בסדר, אנחנו
כוסיות עם מחשוף עמוק, הכל אפשרי.
שותות משקאות לבנים עם מבטא ארוטי ודנות, איך לא... על המין
הזכרי שהעניק לנו את צלעו לחיים.
בזמן שאני תוהה איך פספסתי הזדמנות לקשר אמיתי שוב ושוב, היא
מדברת על היזיז שלה, "המורה שלי."
עם גלגלי עזר? או בלי?
משמרת בוקר בשמונה. השעה שתיים.
אני שרה שירים נוגים שאחד מ- "בך אני חפץ" למדני. אני תוהה אם
הוא שקרן.
מניפולציות זכריות.
אני חושבת מה הוא עושה עכשיו, את מי הוא מחבק. הוא הרי סיפר לי
על החדשה שלו.
אוי אקסים וסיפורי מיתולוגיה...
פתיחה ארוכה מידי לישיבה בכיסא גבוה וחיוך מהול באלכוהול.
אז... קאבום.
התחלנו מחדש.

שלום, לאן הגעתי? קצת חשוך פה. אל תיבהלו. אלו רק מילים, מילים
יפות אפילו יש שטוענים. נעים לי להכיר, ברוך הבא וערב טוב.
תחזרו שוב בקרוב. :)
הא? אז ככה. הכל התחיל בשישי שעברה בצהריים. השמש עמדה במרכז
השמיים ואני נעמדתי באמצע הקניון. השקפתי מעלה אל כותרות
החנויות הבוהקות ונאנחתי בייאוש. "פאק תמרי אין פה."
"מיכה, נו..."
התיישבתי על איזה ספסל והיא בלית ברירה נחתה על המקום הפנוי על
גזע העץ המעוצב.
באותו הלילה הייתי מחובקת בזרועות שלו, שאהבתי כל-כך מגען,
ובכיתי ש- "רק רציתי למצוא מישהו שלא יכאב לי לאהוב אותו..."
אבל בינתיים אני ותמרי עושות קניות, תמרי נהיית רעבה.
"פיצה!" היא מכריזה.
"פיצה פיצה! מה פיצה לך, פסח, פיצה זה חמץ!"

את תמרי אני מכירה עשר שנים, היום הראשון שלי בכיתה ב' פחות או
יותר... ג' אולי.
ההורים התגרשו, אבא עזב את הארץ, אמא החליטה על דף חדש. ועברנו
לראשון, בית קטן ליד הים. בדיוק כמו בכל החלומות שלי.
ביום הראשון שפגשתי אותה היא נתקעה בי.
ילדה קטנה קטנה, לבנה לבנה, ג'ינג'ית עם שתי קוקיות ארוכות
ומשקפיים.
היא נורא נבהלה וכל הספרים שלה התפזרו, היא התנצלה במהירות
חוששת, שוב ושוב. ואני, הילדה הזרה והחדשה, מיהרתי לעזור לה,
מצחקקת. שנעמדנו זו מול זו הושטתי לה יד ולחצתי את שלה,
"מיכה." אמרתי. "תמרה." היא ענתה וחייכה, מיישרת את המשקפיים
על החוטם. מאותו רגע, ידעתי שזאת תהיה חברות של נצח. וככה זה
היה.
מאז המשקפיים התחלפו בעדשות, הקוקיות פוזרו לשיער ארוך עד אין
קץ וחיוך מריר וציני נמרח על הפרצוף היפיפה.
כמה שאהבתי את תמרה.
ואנחנו יושבות בבית קפה תל-אביבי. היא מחייכת למלצר, אני
מזמינה קפה ועוגה.
"נורא מתחשק לי קוקטל." היא ממלמלת לעברי.
"תמרה, פאקינג 12 בצהריים, בערב שתי קוקטל, עכשיו תזמיני איזה
נס או משהו."
היא עושה פרצוף חמוץ ומוציאה לי לשון. "את כזאת אמא-מיכה." היא
אומרת לי. כמו תמיד. לעצבן.
"כן, נכון. ואמא-מיכה לא מרשה לך להשתכר בשעה כזאת."
בראש רצים לי במהירות כל-כך הרבה קטעי שכרות שלה, שלנו. רק
שהיא משתכרת מקוקטל קל, ואני צריכה איזה שלושה רק כדי לרוקן
קצת את הראש.
היא שותקת, מביטה עוד קצת בתפריט ומסמנת למלצר לבוא, היא
מזמינה קפה הפוך. גם כן ארוחת צהריים.

את ראם... אני מכירה, המממ... כמעט שלו שנים, נגיד ארבע. חופש
גדול בין ט' ל- י'. נסענו לטיול משפחות, אני, תמרי ועוד כמה
חברים של ההורים שלי ושלה. ירדנו לאילת. אחחח... אילת אילת.
ילדות בנות 15 באילת. יצאנו למסיבות, הסתובבנו בים, בקניון,
בירידים, ברחובות. רקדנו עם בחורים בני עשרים ושתיים, פלרטטנו
עם המציל, ישבנו ערב שלם וצחקנו עם צוות הבידור הצעיר והנאה של
המלון. היה קסום, אותו פגשנו בלילה האחרון. היינו על הטיילת,
אני ותמרה, היא ישבה על ספסל ואני שכבתי על החול, היה חם וזוהר
ושקט. מוזיקה עדינה התנגנה מאחד הפאבים בסמוך. פתאום, משהו חסם
לי את גלי האוויר מהים, פקחתי עיניים שעצמתי כדי להנות כמה
שיותר מהלילה היפיפה הנ"ל. הוא נשק לי. פשוט נשק לי. ותמרה
ישבה בספסל וחייכה לה. אחרי זה היא לחשה לי, "הוא פשוט היה
כל-כך יפה שלא יכולתי לומר לו לא כשהוא סימן לי שהוא רוצה לנשק
אותך." חיבקתי אותה חזק חזק ואמרתי תודה.
ראם, כך הסתבר, גם הוא מראשון ומסתבר שהוא לומד בתיכון שאני
ותמרה נרשמנו אליו. הוא חייך.
"אז אתן בשכבות החדשות, יהיה מעניין לראות אותך בבית ספרנו."
הוא היה אז, וגם עכשיו, שכבת גיל אחת מעלי, יליד 84. פריק
יפיפה עם עיניים ירוקות כהות וקוצים שחרחרים.
חודשיים אחרי זה לחשתי לו בפגישה של שנינו: "אתה לא מרשה לי
לאהוב אותך." ישבנו זה מול זו על החוף, ואני במבט מושפל זרקתי
לו את המילים. הוא חיבק אותי הכי חזק שהוא יכל, הכי חם. ושחרר.
הביט לי בעיניים ואמר: "אני אוהב אותך." והאמנתי לו. הלוואי
ועכשיו היה לי במה להאמין.

אז חזרה לשישי בצהריים, אנחנו יושבות על קפה והאדון מצלצל,
"מיכה מה שלומך? אני חזרתי לסוף שבוע, רוצה לראות אותך קצת
הערב. הלילה זו את, מחר הבחורה החדשה." אני מחייכת לתמרה, סדר
עדיפויות מצוין יש לנער, "בטח, מתי?"
"אממ, 11 וחצי אני אאסוף אותך, מתאים?"
"בטח בטח."
"מת עליך." הוא נושק למכשיר, או לאוויר, ואני מרגישה כמו פעם
את השפתיים שלו נושקות לשלי. "ביי ראמי, נראה אותך."
"אז את נוטשת אותי בלילה הא?" תמרי אומרת.
"תמרה, תשקעי קצת בחבר שלך במקום בי, צאו לאיזה סרט."
היא יורה בי מבטים כועסים, לא אוהבת שאני מדברת ככה על היחסים
שלה עם ה- 'נמרוד'.
"אני משקיעה, רק אחרת ממה שלך נראה קשר נורמאלי." היא אמרה לי
לפני ארבעה חודשים כשהם התחילו לצאת. כנראה שזה עובד לה.

אני וראם שוכבים על המיטה שלי ומסתכלים על ציור התקרה הגדול,
ראש צמוד לראש. אין לו חשק לצאת, יש לו רק חשק להיות איתי
בדיוק כמו שלי להיות איתו. זה לגיטימי.
זה גם קצת מופרע בהתחשב בזה שאני רק נפרדתי מהחבר שהיה לי חצי
שנה והוא רק התחיל לצאת עם איזה שחורדינית חמודה שלומדת בתלמה
ילין, שחקנית.
על התקרה שלי יש ציור ענקי של ענן, בעצם כמה, שמיים סגולים.
ובתוך כל ענן יש קובץ צילומים שהודבקו בקפדנות. חיים שלמים על
תקרה אחת. הענן המרכזי, זה שמעל הראשים שלנו, מוקדש לי ולו.
אחרי הכל שנה וחמישה חודשים לא הולכים ברגל.
באמצע י"א, כשנפרדנו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
זה היה לילה של ינואר והכל נדפק, ישבנו בים כמו בפעם ההיא.
והוא לחש לי שאי אפשר יותר ככה, שהוא לא מבין מה עובר עלי
ושהוא לא יודע איך לעזור. והוא לא מוכן יותר לבזבז ככה זמן.
שזה כואב לו מידי. שהוא יותר מידי אוהב אותי.
ביקשתי ממנו ללכת ונשארתי עם הים. רק שנה אחרי נתתי ללב שלי
לאהוב מישהו אחר, זה היה פשוט יותר לאהוב את איתי. הוא היה
גדול ממני בשלוש שנים. הוא לקח הכל ביתר קלות. הוא סיים צבא.
הוא רק רצה אושר פשוט.
עד שנמאס לי...

ראם מביט בי מהתקרה בתמונה מהלילה ההוא שנפגשנו באילת, פריקית
צילום.

איכשהו השיחה זורמת לאהבה. והוא שואל: "למה בעצם היית עם איתי
אם לא באמת אהבת אותו?" העיניים שלו כל-כך ירוקות באותו רגע,
מבט חצי מושפל, חצי מביט בי, הוא מלטף לי בלי להרגיש, רפלקס
שכזה, את גב כף היד. בנגיעת סנטר אני מרימה את העיניים שלו אלי
ולוחשת: "רק רציתי למצוא מישהו שלא יכאב לי לאהוב אותו."
הדמעות מציפות אותי, הזרועות שלו מחבקות אותי, אני נעלמת לאט
לאט בזכרונות.
אנחנו פשוט יושבים ככה על המיטה שלי, מחובקים, עשר דקות... רבע
שעה. החולצה שלו ספוגה במהות שלי, בגשם שלי, שהוא מכיר יותר
טוב מכל אחד אחר. מהריבים עם ההורים, מהכעסים בבית ספר, מסתם
דיכאון על משהו שהתפקשש לי, כל-כך הרבה חיבוקים.
גם בלילה האחרון שלנו כזוג, ישבנו מחובקים על החוף והוא לחש לי
באוזן: "יהיה בסדר." אבל לא היה, ולא דיברנו כמעט שמונה
חודשים. אבל הדברים איכשהו הסתדרו מעצמם, ועכשיו...
הפלאפון שלו מצלצל. השחורדינית רוצה בילוי ערב שישי, היא רוצה
לראות אותו, אין לה זמן לחכות למחר. והוא כל-כך יפה ובעל נשמה
מקודשת שאני לא מתפלאת כלל. אולי אפילו קצת מקנאה.
"אם את רוצה שאני אשאר מיכה, אני אשאר." הוא מביט בי במבט
מודאג.
"ראם לך אל הבחורה שלך... אני אתקשר לתמרי, נצא או משהו."
הוא מתרומם בהיסוס מהמיטה, נותן לי נשיקה על המצח וממלמל:
"תרגישי טוב."
כאילו שאני חולה, אצלו תמיד איכשהו אני חולה, תינוקת החרסינה
שלו.
אני מחייכת אליו חיוך מאולץ והוא יוצא. סוגרת את הדלת, נועלת.
מכבה את האור ומתכרבלת בפוך. הלילה הזה, הכרית טובעת
גשם של געגועים.

יש לי שבוע של ניתוק מהעולם, אני יושבת במחשב כל היום ושומעת
שירים, רואה סרטים מצוירים בערוצים זרים ואוכלת פופקורן לארוחת
צהריים. האהבה שלי... אממ... משמע ראם, משמע חבר של השחורדינית
והאקס שלי, יושב בבסיס וטוחן טרטורים מהמפקד שלו. זה מה שקורה
ששמים אותך בקריה בגלל סעיפים נפשיים.
בשבוע רגיל הוא מתקשר בשני בערב וברביעי בצהריים, אבל עכשיו
כשיש לו מישהי וזה רק תחילתו של הקשר אין לו זמן להתעסק
בעניינים אחרים. חוץ מזה הוא יודע שמשהו לא בסדר אצלי, הוא
סומך על תמרה, כמו במקרי מצוקה קיצוניים, שתפתור את הכל. אבל
תמרי שלי לא פותרת לי כלום, היא עובדת כל היום וכשלא, היא
פתאום מחליטה לאמץ את העצות שלי ומשקיעה קצת אנרגיה ב-'נמרוד',
ואני פתאום קולטת כמה התגעגעתי לחיבוק שלו.
תובנות שרק הבחורה החדשה של האהבה שלי יכולה לגרום.


אני והיא יושבות בבר, היא ואני, אין לנו 18 אבל בסדר,
אנחנו כוסיות עם מחשוף עמוק, הכל אפשרי.
שבת בערב, בלילה, שתיים בלילה, פעם הוא לימד אותי לשיר, אז אני
שרה, ותמרה מדברת על היזיז שלה, שהיה לה זאת אומרת לפני ה-
'נמרוד'. וסתם היא אומרת, מסבירה, כמה הוא עזר לה, ואיך זה
תורם בכלליות ליחסים הנוכחיים.
אני חושבת מה הוא עושה עכשיו, את מי הוא מחבק. הוא הרי סיפר לי
כל-כך הרבה על החדשה שלו. אבישג. פרינססה שחורדינית ומשעשעת
קלות. שחקנית. בעלת פוטנציאל עצום לכבוש את במות ישראל.
"בתופים במחולות." אני צוחקת לעצמי.
"מיכה מה קורה איתך?" תמרי פתאום קולטת את המצוקה הרגשית.
"אני עדיין אוהבת אותו, תמרה."  אני אומרת בשקט ולוגמת מהכוס
העדינה שמונחת מולי.
הכל מטושטש לי, בצבעים מעט פסיכודליים.
"את ראם?"
הילדה איטית.
"כן, כן, את ראם."
"אבל... חשבתי.. לא אהבת את איתי?"
"נמשכתי לאיתי... היה לי כייף עם איתי."
"אבל את אוהבת את ראם." היא נאנחה.
"כן!" אני מכריזה לפתע ומתיישרת. "אני אוהבת את ראם."
היא מביטה בי בעיניים הגדולות שלה, לא מבינה את מהות ההכרזה.
"הא... תתקשרי אליו, תגידי לו שהאקסית שלו, של אקסית שלו דיבור
איתי. כן, זה מה שתגידי."
היא מביטה בי עוד כמה שניות, "את חושבת שזה חכם מיכה? אולי מחר
כשתתאפסי."
"תמרי," אני מנסה לשאוף כמה שיותר אוויר ולנקות את עצמי, לא
לבכות. "תמרי, אני חייבת."
היא מתקשרת, תוך עשר דקות הוא בצוקים, או על הסלעים בחוף. "לבד
אני הולכת." אני אומרת לה והיא מחבקת אותי.
"בהצלחה מתוקה."
"יהיה טוב, תמרי, יהיה טוב."

"כן?" הוא מביט בי בעיניים משתאות.
"אתה מבין," אני משחררת צחוק מריר ולחוץ, "היה לי כל-כך הרבה
מילים לומר לך בראש שלי, והן ייעלמו."
"מיכה, זה אני, דברי, מה קורה איתך?"
"טוב אבל... תבטיח לי קודם שזה לא ישנה לך כלום?"
מבט חושד, "מיכה, מה קרה?"
"תבטיחי לי."
"זה לא ישנה, מבטיח." הוא ממהר לזרוק שקרים ברורים מידי
לאוויר.
אני נושמת את האוויר הקפוא והחם של ליל יולי ומביטה בעיניים של
הבן אדם היחידי שאהבתי בחיים.
הוא כל-כך יפה הלילה, שלם, העיניים שלו שחורות כמו הים ובוהקות
בירוק תהומי, לחיים גבוהות ולא מגולחות כמעה... השיער שלו
מבולגן, מיהר לצאת, בשבילי הוא לא מסדר אותו עם ג'ל, הוא יודע
שטוב לי, הכי טוב לי, אותו טבעי.
השפתיים שלו... אני מכירה כל נקודה ונקודה בהן, הן שייכות לי,
לא משנה מי נושקת אותן, הן שלי, ותמיד יהיו, לא משנה את מי הוא
חובק.
אני מביטה בו במבט עצוב, מאוכזב מראש.
"ראם, אני עדיין אוהבת אותך."
היד שלו, שתמיד בשיחות לילה מחזיקה את שלי, מרפה, הוא עוצם
עיניים ונושם עמוק עמוק. שותק. הרוח שבאה מהים מקיפה אותו. הוא
לא מציאותי. אני מחייכת חיוך מר.
"מיכה, אני נורא רוצה אותה." הוא אמר לבסוף, כמעט בלי קול.
הברות כל-כך ברורות שמצלצלות לי באוזניים. כמו תופים, וואקום,
קאבום!
הכל קורס. מגדל האשליות שלי.
"את השחקנית?" אני שואלת.
"כן, את אבישג. לקח לי כל-כך הרבה זמן להשיג אותה, שעכשיו, אני
לא יכול לוותר על זה, כי זה לא ילך פה. אני והיא כבר יוצאים
מזה שישה שבועות, אני לא מוכן להרוס את זה."
"אני מבינה." אני אומרת לו, והאמת שאני לא, אני  גם לא רוצה
להבין.
השחקנית שלו לא מעניינת אותי בגרוש, היא בחורה כמעט בת 17
שהאהבה שלי התאהבה. זה לא עושה לי טוב.
כואב לי לאהוב אותו.
כואב לי לאהוב...


22.4.03