יוני 1987

ישבתי מול השקיעה, דממה שררה מסביב.
הוא הופיע החזיק בידו כתר נוצץ בריצודי אפור ומקושט ביהלומי
שחור. הוא הכתיר אותי כנגד רצוני, כמלך.
ניסיתי למחות, לספר... כל שיכולתי היה לברוח לציפורים, לטבע,
להניח לשמש להעלם מעבר לאופק, מותירה את השמים אדומים זועקים.
הוא השאיר רמז איך לצאת מהמלוכה הכפויה, מוצא אחד, קניה
אחת...
לא, את זה לא מוכרים בחנות, ליטוף ידים, חיבוק קטן, נשיקה.
את זה לקחת והלכת, דווקא באותו רגע שחשתי בניצחוני הקרב. רציתי
לכתוב משהוא שתביני, שיתגבר על חוסר האונים שלי שבהחלטתך, אבל
רק מצאתי את עצמי רץ ושואל למה. ואז הבנתי שוב - אני הוא
המלך.
עכשיו בחושך לבד, אני מחפש שקט של ציפורים מציצות. שוקע לתוך
מרחבי העולם, נהנה מהנופים הרבים. מוצא בכל אילו את האושר
הרגעי, אושר זמני אשר אין בכוחו להחזיק מעמד, אינו חזק דיו
לנצח את הכתר.
נותר לי עוד רגע אחד של חלום נפלא , לפני שהוא חוזר להיות האיש
הכי עצוב בעיר. אין דמעות, הם כבר יבשו. אין כאן מחירים, ישנה
ההרגשה.
הכאב שולט... הוא המלך...