כשאמא שלי גילתה שאני כותב סיפור, היא הסבירה שקודם כל אני
צריך לתאר איך נראה המקום שבו מתרחשת העלילה, ולהשתדל להשתמש
בכמה שיותר דימויים. היא אמרה שזאת האמנות שלי, ובגלל זה אני
צריך לעשות את זה לבד ולא לבקש עזרה מאף אחד. היא אמרה שאני
צריך לכתוב בהתחלה שלשמש היה צבע של מנגו לא בשל, ושהיא בהקה
על רקע השמיים האפרפרים מעל קו האופק בין הרקיע לגבעה המדברית
הקטנה שעליה נראו העצים הירוקים כמוברגים ללוח מתכתי.
רק אחרי שעתיים של התבוננות הגבעה התחילה לזוז. כל פעם שאני
רוצה שמשהו יזוז, אני מסתכל עליו ממש הרבה זמן ואז לבסוף הוא
זז. כל מי שלא היה מספיק מרוכז ולא התבונן כל כך הרבה זמן לא
יכל לראות שהיא זזה.
היא זזה לאט מאוד, כאילו כדי שלא יבחינו, ימינה.
היו ציפורים קטנות שעפו בלהקות מעל הגבעה. יכול להיות
שהציפורים היו בעצם עטלפים לבנים טורפי אדם, אבל היה בוקר,
ומאוד משעמם.
גם הכלב החום והקטן שהצטרף וישב לידי, הביט בגבעה. גם הוא
כנראה הבחין בתזוזה. ביקשתי מאמא שלי שניקח אותו אלינו הביתה
כי הוא לא של מישהו, אבל היא אמרה שאנחנו לא צריכים כלב כי
אנחנו לא בודדים ויש לנו מספיק דברים על הראש גם בלי כלב. אמא
שלי סיפרה לי שכלבים מאוד רגישים לדברים שזזים לידם.
גם אמא שלי, שעמדה לידי כמו הכלב, הביטה בגבעה בלי לזוז.
היא סיפרה לי שהיו הרבה מאוד מלחמות על הגבעה, ושהמון דם נשפך
עליה ונספג בה, ועכשיו כבר אי אפשר לראות כי זה קרה לפני מלא
שנים.
כשהסתכלתי על הגבעה לפני שאמא סיפרה לי את כל זה, הגבעה לא
מצאה חן בעיניי בכלל. עכשיו היא נראית לי מאוד מיוחדת. זאת
באמת גבעה טובה למלחמות. אמא מספרת שכשנלחמים על גבעה או הר,
אז יש משמעות סמלית לכל המלחמה. גברים נלחמים על קצה ההר על
עניינים שברומו של עולם. זאת אומרת על דברים מאוד חשובים,
כאילו הם מעלינו. הם נלחמים על החופש שלהם, על חירות העם שלהם,
המקום שלהם בעולם, על העתיד שלהם, עתיד המשפחה שלהם, ועוד
דברים שממש- ממש נחשבים לחשובים.
לי אסור להילחם באף אחד אף פעם, ואפילו להחזיר למישהו מכות
כשהוא מרביץ לי. גם אם זה הכי מעליב בעולם אני מחויב לפתוח
במדיניות של הבלגה. ואסור לי אף פעם לגעת בנשק, גם תחת השגחת
מבוגר, כי זה מאוד- מאוד מסוכן, ואמא שלי תמיד חוזרת ומדגישה
שזה אסור ושזה מסוכן.
אני תמיד חשבתי שאנשים לא רוצים בכלל להילחם כי הם פוחדים,
וברגע שהם עולים משני הצדדים של הגבעה ונפגשים בקצה, אז הם
מאוד מופתעים, ונבהלים, ואז הם נלחמים מרוב פחד.
פעם אני וחבר שלי הלכנו על מדרכה, ופתאום מבין השיחים יצא נחש.
הנחש לא היה ארוך ומפחיד עם שיניים גדולות כמו שמראים
בטלויזיה, אלא קטן, ירוק עם פסים אדמדמים ממש יפים. מרוב
שנבהלנו, החבר שלי רץ וקפץ עליו ודרך לו על הגרון, והוציא לו
את כל הקישקע'ס החוצה. ובזמן שהוא דרך עליו הוא צעק לי שזה לא
מקום לנחשים, ושהם צריכים להיות ביער.
כשהנחש מת, החבר שלי אמר שזה ממש מגעיל, והתחיל לצחוק ממש חזק
עם פה פתוח. גם אני חשבתי שזה מגעיל אבל עלו לי מיד דמעות
בעיניים, והיה לי ממש חבל על הנחש כי הוא לא עשה לנו שום דבר
רע.
היום החבר הזה כבר לא חבר שלי, אבל לא בגלל הנחש. רבנו לפני
ארבעה ימים ביום- הולדת שלי כי הוא התנהג מאוד לא בנימוס, ואמר
שהיום- הולדת שלי דפוק ומשעמם. אמא אמרה לי שאין לי מה להיעלב
מזה כי הוא בעצמו לא משהו...
אבא שלי רץ כל הזמן וצילם את הגבעה מכל מיני צדדים. סבתא שלי
שעמדה כל הזמן בשקט אמרה לאבא שיפסיק להתרוצץ כי מרוב שהוא
עסוק בצילום וריצה, הוא עוד יפול בטעות וישבור לעצמו את הראש.
אמא ליטפה לי את הראש שלוש או ארבע פעמים אחרי שסבתא אמרה את
זה, ואז שאלה אותי אם הכל אצלי בסדר. אמרתי לה שכן. היא שאלה
את זה כי כל הזמן הסתכלתי על הגבעה שזזה בלי למצמץ. היא תמיד
נבהלת כשאני לא ממצמץ...
דמיינתי שיש על הגבעה הרבה חיילים שרצים, והרבה ריח של שריפה,
ויריות, ואז פתאום נפתח חור בגבעה שבולע את כולם בבת- אחת
כאילו זה העונש על זה שהם נלחמו והרגו זה את זה למרות שהם ידעו
שזה לא בסדר ושזה מסוכן, ועכשיו לוקחים אותם מהאמא שלהם כדי
שהיא תבכה על זה שהיא לא חינכה אותם נכון. אמא שלי ליטפה אותי
כי היא ראתה שיש לי דמעות בעיניים.
אמא תמיד מלטפת אותי, וקוראת לי מתוק וחמוד, אבל לפעמים נראה
לי שהיא סתם קוראת לי ככה כי היא התרגלה, ולא בגלל שהיא באמת
מתכוונת לזה. אבל בלי קשר אליה אני יודע שאני חמוד כי הרבה
אנשים אומרים לי את זה.
סבא שלי מת במלחמה על הגבעה הזאת. תמיד כשאנחנו באים להסתכל על
הגבעה, סבתא שלי אומרת לאבא שלי מה אסור לו לעשות. היא אומרת
לו שאסור לו לזוז, ואסור לצלם, ואסור לדבר, ואסור להגיד לה
שתפסיק להגיד לו מה מותר ומה אסור לו לעשות כאילו הוא כבר
מספיק מבוגר כדי להחליט לבד.
מכל הסיפורים על המלחמות על הגבעה התחלתי לדמיין שאם אני אחפור
שם קצת באדמה, אז יצא משם זרם אדיר של דם. זרם חזק כמו שיוצא
מברז לכיבוי אש.
בכל פעם שאני יוצא לטיול עם המשפחה כולם תמיד מספרים לי איך
בכל מקום שעליו אני דורך אנשים שילמו בדם שלהם כדי שזה יהיה
מקום שמותר לי באופן חוקי לדרוך עליו.
כל דשא שאני דורך עליו, ומנהרות שנכנסתי לתוכן, והמדבר והיער
והים, ואפילו האדמה שהבית שלנו נבנה עליה עלתה לנו בדם יקר של
חיילים.
כשאני שומע את זה אני מפחד שכשאני אהיה מבוגר וארצה כל מיני
דברים לעצמי אז לא יהיה לי מספיק דם לשלם על כל מה שאני רוצה.
אמא אומרת שאת הסיפור צריך לסיים עם תאורי טבע כמו שהתחלתי כדי
לסגור מעגל.
אז עכשיו כבר לא רואים את השמש כי באו עננים והסתירו אותה. אמא
ביקשה גם להוסיף כדי שאנשים יבינו יותר טוב את הנופח הפצי סיקי
פיסטי של הסיפור, שצלליות העצים על הגבעה קיבלו צורה של חיילים
העומדים על המשמר.
סבתא התכופפה והניחה את הידיים שלה על הברכיים ואמרה שמספיק
לנו להיום...
אבא נכנס למכונית מהר, ואמא ליטפה אותי ואמרה בוא חמוד.
כשחזרנו הביתה אמא הכינה אוכל, אבא ראה חדשות בטלויזיה, וסבתא
הלכה לחדר לבכות בחושך.
תמיד רציתי שיהיה לי כלב כי הרבה פעמים נדמה לי שכלבים מבינים
אותי יותר טוב כי הם תמיד שמחים לראות אותי, וגם כשאני ממש
במצב רוח רע אז הם באים ומלקקים לי את היד ומנסים לשחק איתי.
אין להם מצבי רוח כמו שיש להורים שלי, ולחברים שלי. וכלבים גם
לא הורגים נחשים... היה לי מאוד חבל שאמא לא הסכימה שניקח
אלינו את הכלב שישב לידי בגבעה, הוא היה כל כך חמוד, וממש- ממש
אהבתי אותו, וכל פעם שאני נזכר בו יושב לידי מיד עולות לי
דמעות בעיניים...