ראיתי בחור בסופר עם זר ורדים ביד.
הרגשת הקינאה הציפה את לבי.
רציתי להגיד לו שיקנה, שלא יהסס לרגע. חשבתי שאם הייתה לי
אהבה, הייתי גם קונה לה זר ורדים אדומים. רציתי להגיד לו שאני
מקנה בו ושילמד להעריך את מה שיש לו.
שתמיד יסתכל על הכוס המלאה, כי זה משפט חכם לחיים. בעיקר שישמח
כי יש לו.
רציתי להגיד לו אבל שתקתי וצפיתי מהצד.

ממש כמו אתמול שנכנסתי לסופר וראיתי אותה. ראיתי את אהובתי
האחרונה. ברגע הראשון רציתי להגיד לה שלום. הפעם שלא כמו בפעם
שעברה הייתי מוכן יותר, יכול לדבר.
אבל היא הייתה מאושרת בזרועותיו של האחר. היא התחבקה איתו,
נשקה לו. נהנתה.
אז לא רציתי להפריע לו ולה. נשארתי בצד, היא לא ראתה אותי.
הייתי כצופה שרואה ואינו נראה. רציתי להגיד לה שלום, אבל היא
הופיע מדי פעם בפינה אחרת בסופר, מחובקת מאושרת.
ואני עמדתי לבדי, אין לי מה לספר, אין במה להתפאר.
אז שתקתי ולא ניגשתי אליו. אבל קינאתי בו. רציתי גם אני לקנות
זר ורדים אדומים, לאחת היחידה לאהבה, האמיתי שנעלמה. להרגשה
המוליכה שהיא היא הנכונה.

רציתי להגיד לו, אך בעיקר לה. אבל  בחרתי בשני המקרים בשתיקה
המכאיבה, כי אני עדין מחפש את האהבה.