באותו ערב משועמם, החליטו לערוך סיאנס. מי שהעלה את הרעיון היה
תומאס. טיפוס מוזר, פרופסור מפוזר, מרצה לאסטרופיסיקה. חוזר
בתשובה שהיה אפיקורס מוחלט. באחד מסיפוריו הרבים אמר שהוא
'מדיום'. נתן החזיר לו מיד שהוא נראה דווקא 'סמול' ולא
'מדיום'. הקצין התורן גיחך ואילו כוכבה אמרה בביישנות שגם היא
מדיום ואפשר יהיה לערוך סיאנס בכוחות משותפים.
כוכבה פרסה על הרצפה פלקט שאותיות הא"ב סדורות עליו בעיגול.
בצדו השמאלי של הפלקט רשום תנצב"א, באותיות דפוס גדולות. על
גבי העיגול המרכזי הציבו כוס הפוכה על פיה.
תומאס אמר שבשל היותו  דתי, הוא מנוע מהעלאה באוב. לכן ישב בצד
כמשקיף. כוכבה הושיבה את הנוכחים במעגל סביב הפלקט , כל אחד
שולח אצבע נוגעת-לא-נוגעת בתחתית הכוס הפוכה. החשיכו את החדר
והדליקו נרות.
"עכשיו התרכזו"  אמרה כוכבה ומתיחות בקולה. "חישבו שאתם
מזמינים את הרוח".
לאחר זמן מה של שתיקה טעונה נשמע קולה כמו ממאן לצאת מבין
מיתרי הקול - "רוח, אם אתה כאן, תן לנו סימן."  שוב שתיקה.  

צחקוק כבוש התפזר בחדר וסחף את כולם לצחוק פרוע של פורקן.
"חבר'ה, זה לא ילך ככה. תהיו רציניים." משהו בקולו של תומאס
אסף את הצחוק לחיכוך נזוף.
שוב נאספו לשתיקה דרוכה שנקטעה מפעם לפעם עם קולה של כוכבה.
ועדיין לא קרה כלום. החבורה החלה לנוע בחוסר סבלנות כשתומאס
לקח יוזמה והניח את כף-ידו מעל לאצבעות השלוחות. גל חום שפע
מידו ונגע בידיהם. מבטי האנשים הצטלבו בפליאה כאשר הכוס החלה
לנוע לכיוון ה-'כן'. נענית לתחינתה של כוכבה.
"מי אתה?" שאל דודו הרס"ר והביט בתומאס מבוהל .
הכוס כמו ריחפה על גבי כריות אויר, נעה לכיוון האותיות ואייתה
- "דני גלבוע".
נתן משך את אצבעו בבהלה. הצמיד יד לחזה כמו מנסה לתפוס את ליבו
מלצנוח אל הפלקט.
"מתי נולדת?"  קולו של נתן נשמע חרוך.
"הרי אתה יודע שנולדתי יומיים לפניך." אייתה הכוס.
מבטה של כוכבה נמשך אל-תוך אפלת החדר. מימינה הבחינה במטושטש
בעננת עשן בצורת אדם המרחפת בחדר. צמרמורת עברה בגבה כשזו
הייתה מאחוריה. לבסוף, נעצרה לשמאלה, במרווח שבינה לבין תומאס,
שישב בפינה. הוא היה בטראנס. פרצופו כאילו נמס. עיניו דמעו,
ריר ניגר מאפו, נמהל ברוק שצץ בזויות פיו. רק אוזניו נותרו
יבשות. גופו התנדנד קדימה ואחורה כמו בתפילה. מבטו מזוגג, בוהה
בחלל.
הכוס המשיכה להתרוצץ בין האותיות. "אני הרוח של המקום. עצמותיי
קבורות מתחת למבנה זה. ב29.6.1970- ב5- לפנות בוקר התנפלו עלי
שלושה רועים ערבים והרגו אותי." הכוס האטה ממרוצתה,
"נתן...אני...מתגעגע..." משכה את האיות, כמו נושאת עליה את
כובד משקלן של המילים.
"תשחרר אותו, תומאס, בבקשה!" קרא נתן בבהילות.
תומאס התנתק לגמרי אל-תוך האקסטזה שלו. קולה של כוכבה ניסר את
המתח. "דני, תודה שבאת. שחרר אותנו מנוכחותך, בבקשה."
"רגע" רגשה הכוס ואייתה בתזזית " תאמרו לאישתי שלמרות שלא
קיימתי, אני אוהב"  וחזרה לעיגול המרכזי, שוקעת בתוך התחום
המשורטט.

לפני שהספיקו להתמתח, החלה הכוס לתזז מתחת אצבעותיהם. "מי נמצא
אתנו עכשיו?" שאל משהו בסקרנות. והכוס, שוב, כמו ישות עצמאית,
נעה בחן בין האותיות. "שמעתי את קריאתו של דני. גם אני מתגעגעת
אליו." הכוס הפסידה מתאוצתה אך לא מנחישותה. "נמאס לי לחיות
ב"כאילו". באתי להתאחד עם אהובי."
"לא!"  צעק נתן והתנפל על תומאס, מנער אותו. " שחרר אותה, אתה
שומע? שחרר אותה מייד!...היא חיה!"
תומאס הביט בנתן נבוך. אחר-כך הסב ראשו אט-אט, קולט את הנוכחים
אל תוך מבטו.
"רוח, שחררי אותנו מנוכחותך, בבקשה!" אמר הקצין בקולו
הסמכותי.
הכוס הסרבנית החלה לשוט כמטורפת בין האותיות והספרות ללא סדר
הגיוני.  פרצה את מעגל האותיות, התעכבה על תנצב"א, ואז, כמו
נכנעה לצו-עליון, נעה באיטיות למרכז הפלקט. שם נפחה את נשמתה
השאולה וחזרה להיות זכוכית.
נתן הרפה מלפיתתו בתומאס. הדליק את האור. פניו הקרינו מתיחות
עצומה.

דודו והקצין קמו לתמוך בנתן. הוא לקח את כוס-המים שהוגשה לו,
אך אצבעותיו מיאנו  לתפוס בה והכוס התנפצה על הרצפה  מחקה את
צליל קולו. "דני היה החבר הכי טוב שלי". התקשה בצרוף ההברות
למילים.   "הוא היה שב"כניק. בתחילת קיץ 1970 נשלח למשימה
סודית ומאז נעדר. גילה ואני התקרבנו מאוד מאז. כמו נתמכנו אחד
בשני. לפני כשלוש שנים התחתנו, על אף שידעתי כי היא לא הפסיקה
ולו לרגע להאמין שישוב."
תוך כדי דיבור תפס קולו תאוצה." תומאס, איך היא עלתה? הרי היא
חיה! בסיאנס אמורים להעלות רוחות של מתים...." ושוב גווע קולו
אל תוך חוסר הוודאות.
תומאס, התעשת, ניגב פניו. חזר לפרופסוריות שלו והסביר שניתן
להעלות רוח של אדם חי, אם הוא שרוי בשינה עמוקה. מצב שבו מרחפת
רוחו בחלל. שלב אחד לפני היקיצה, היא שבה לגופו. אבל, אם לא
משחררים אותה בזמן, האדם עלול למות.
"לכל השדים והרוחות" נשף נתן "המשחק הזה מסוכן." וקרע בזעם את
הפלקט.

התפזרו בשקט מהחדר. כוכבה, שנותרה מאחור, טאטאה את שברי
הזכוכית ופיסות הנייר אספה הכל לפח אשפה וכבתה  את האור בצאתה
מהחדר.