פעם ליד כיכר ציון הישנה היה המלון של איציק. יכול להיות שהוא
עדיין שם אבל הכיכר השתנתה אז גם אם הוא שם זה כבר לא אותו
דבר. איזה כיף זה שאני יכול להגיד על משהו פעם. זה נשמע ממש
כאילו זה היה אז בסבנטיז ואני בסך הכל בן 21, עוד טיפה 22.
המלון של איציק, אם זכרוני לא משחק איתי משחקים, היה ממש ליד
סניף הבנק. זה שהיינו מתגנבים אליו בשביל להשתין על הבוקר
והשומר תמיד היה תופס אותנו ומכוון אותנו בחיוך. היה שלט כתום
קטן כזה כמו של העתיקות שהיה כתוב עליו המלון של איציק וזה ממש
יפה מלון קטן כזה ליד הכיכר הזאת. מי שלא יודע כיכר ציון היתה
מקום מפלט פשוטו כמשמעו. מי לא היה שם? ברסלבים מרקדים, ניידת
של על"ם, ה"בליינים" של האנדרגראונד ואנחנו. חבורות של צעירים,
מה צעירים ילדים, שהיינו שם. המלון של איציק תמיד תפס לי את
העין כי לא נראה לי שבאמת היה שם מלון בכלל ואם היה הוא בטח
היה מקום נחמד כזה, קטן. איזה אנשים מתארחים במקום כזה? בטח
אנשים נעלמים כאלה שאף אחד אף פעם לא ראה. אבל לאנשים האלה
תמיד יש את הסיפור הכי מעניין ואת העבר שהכי היית רוצה לעשות
ממנו סרט.

האנשים שחיו במלון של איציק

בלילות הוא עדיין היה שומע את הצעקות, מצד שני היא כבר לא שמעה
שום דבר, ולעולם כבר לא תשמע. הם היו זוג אבל הסיוטים הקפידו
לבא לכל אחד מהם בנפרד. הם שרדו את המחנות רק כדי למות כל לילה
מחדש ולהסתנוור כל בוקר מהאור הבהיר שלא מבשר תקווה. הוא רק
מבשר שהגיע עוד יום. עוד יום שלם. למלון של איציק הגיעו כמו כל
האנשים הנעלמים, במקרה, כמו יד הגורל הובילה לדלת מול השלט
הכתום. הגיעו, לא ידעו אפילו למה הם באים ונשארו. החיוך של
איציק שקידם את פניהם בישר להם אולי, וזו רק השערה שלי, שהגיעו
הביתה, אולי סוף סוף ואולי לתמיד. מאז הם שם, סוניה ומשה, ואת
הצעקות הוא עדיין שומע והיא עדיין לא, אבל לפחות הם מצליחים
להרדם בלילה וזה כבר הרבה מאוד, אפילו הרבה יותר.

האיש ללא שם שוטט ברחוב וביקש כסף. בשביל להמשיך לחיות צריך
יין, בשביל יין צריך כסף, בשביל כסף צריך שלמישהו יהיה לתת.
אבל כולם כאן ילדים, ואיך אפשר להגיע למצב הזה, הוא מהרהר
בראשו ומסלק את המחשבה. כשאתה חי על בקבוק אתה לא מנסה, פשוט
לא כדאי לך, להתעסק בשאלות ששיכות לעולם אחר. כאן בכיכר ציון
החוקים עובדים בצורה משונה. האיש ללא שם, האיש ששכח את השם
שלו, מוצא דלת. הוא נכנס בעדה, כמו מעבר לעולם הבא ונשאר שם.
בתוך הבית בחלון שמשקיף לכיכר. הוא עדיין מבקש כסף ליין, ולו
רק כדי להוכיח לעצמו שאף אחד כבר לא שומע אותו.

אף אחד לא יודע מאיפה הגיע שמעון, אף אחד גם לא שואל, אפילו לא
שמעון בעצמו. נדמה שפשוט יום אחד צמח בכיכר. ממש כך, צמח.
שמעון חי בין האנשים, נשם את האויר שהם פלטו ובעיקר לא הרגיש
בקיומם. הוא מצא את מקומו במלון של איציק אבל את מנוחתו השאיר
כנראה במקום אחר, כי תמיד נראה היה שהוא מחפש אחריה. ממלמל
לעצמו מילים של תפילה חרישית הוא עבר בינינו ולא יכולנו
להבין.

אחרונת האנשים הנעלמים היתה ברטה הזקנה. וכן, זה אמור להזכיר
את השיר קפה אצל ברטה. כי היא היתה שילוב, דהוי אמנם, אבל
שילוב של ברטה מהשיר, שבית הקפה שלה יושב בדיוק באמצע רחוב
הנשמות הטהורות. לברטה של איציק לא היה בית קפה, זה נכון, אבל
היתה לה פינה. שם היא היתה מקבצת נדבות ולפעמים קצת מקללת
ולפעמים גם מברכת ומדי פעם כשרק העצים בטיילת הסתכלו היא היתה
גם מפטירה חיוך אל תוך צווארון שמלתה. את פשר החיוך היא לא
תסביר אבל, לעולם. לא בגלל שהיא לא, בגלל שהיא בעצמה לא יודעת.
בערב היא היתה מתקפלת ואפילו מנקה קצת אחריה. זו אמנם רק פינה
על הרצפה אבל מדובר פה במקום עבודה. היא היתה עוברת בין
הצעירים בכיכר בדרכה למלון ומחפשת ביניהם, למרות שלא הגיוני,
איזה סימן לילדים שלה.


אנחנו יושבים באיגון משחקים פוקר על גפרורים וכשזה מתחיל
לשעמם אנחנו עוברים לשחק על 10 אגורות. מישהו לא מכאן מבקש
להצטרף. מתברר שהוא רק רוצה שנעשן איתו. אנחנו הולכים בסמטאות
הישנות של ירושלים ועולים לאיזה גג מוזנח, מעשנים. נורמלי לנו
המצב ההזוי הזה. על גג אבן מטונף בעיר הקודש מול שמיים מחשיכים
מעבירים בינינו סם חיים, שהוא לא תורה, אבל בהחלט חזק כמוהו.
אני אוהב את ההרגשה הזאת אבל היא כבר מאולצת. אני מרגיש כל כך
שייך לתלישות של האנשים בכיכר וזה מוזר. כולנו בעצם הגענו לשם
כי רצינו להיות שונים, יותר נכון רצינו לא להיות שייכים. באו
הברסלבים ורקדו ונתנו להם לרקוד. שיעשו את שלהם, נעשה את שלנו.
באה ניידת על"ם ולא הבנתי. אני באמת זקוק לעזרה? אולי אנשים
מחפשים להגיע למלון של איציק. אולי באיזה מקום בפנים יש לנו
צורך להיות אנשים נעלמים. עוד מעט תרד ההשפעה ואני אפסיק לחשוב
מחשבות כאלה אבל עד אז... מי יודע אם בתוכי  אני לא גם כן אחד
מהדיירים. אולי איציק קיבל גם את פניי בחיוך ואני פשוט לא
זוכר. לא זוכר או מנסה לא לזכור, כי רק ככה אפשר. מחשבות
והחושך יורד על הכיכר. עוד מעט יהרסו אותה ויבנו משהו חדש.
תמיד מנסים להרוס זכרונות.