העיפרון מושך לי את היד,
כותב בעצמו על הדף,
דברים שחשבתי כשהייתי לבד,
הפכו לאיטם לשיר נוסף,

אך לא אראה זאת לנפש חיה,
הרי לא שלי הוא השיר,
אשלח למגירה עוד אוסף מילים,
ואנסה לא להחזיר,

אך לא מתייאש זה אותו עיפרון,
חושב שזה כלל לא נורא,
לכתוב ולכתוב עד צאת הנשמה,
עוד שיר ועוד שיר למגירה,

מחשבות שהופכות למילים שהולכות
ונהיות שיר כזה או אחר,
בסוף חרטה אוחזת אותי,
כי על כך לא רציתי לספר,

העיפרון לעולם לא יפסיק לגלות
את מה שעודני חושב,
אולי זה לא כל כך נורא,
כי בכל זאת, זה בא מהלב.