הפניית הראש כלפי מעלה
עשויה לחשוף את הנפש
לברקים של זהב, בליל זלעפות
וקשת צבעים, ברסס טיפות
ושמש חורפית, ופלומה של סביון
צמרות מוריקות, עת נעות במחול
בניצוח הרוח, כאמן עם מכחול
וליחוש מתנגן של רזים כרימון
ושורות עננים, עננים, עננים,
בכל הגדלים, הצורות, הגוונים
כחומר פיסול עבור יד הדמיון
ניצוצות, הבהובים, בליל כוכבים,
מחברים מעצמם נקודות וקווים
משמרים אגדות הצופה הקדמון
ונשר בודד, כנפיו מתוחות
משייט ברקיע, על מי מנוחות
מבטו אל האופק, מעל ים וישימון
שמים כחולים, כים של אינסוף,
להקת ציפורים, אחודה במעוף
אל מחוז מרוחק, מאימת ההמון
ושקיעה אדומה, וכוכב שנפל,
ועולם ומלואו.
לאדם הנוטה מבטו אל העל,
ישנן נטיות נוספות, על פי כלל,
כמו למעוד על גבי מדרגת המפתן
או על שרש בולט, או מפגע מסוכן
וידרוך הוא בתוך שלוליות, לא סביבן
הפניית המבט כלפי מטה
עשויה לחשוף את הנפש
לעלים של שלכת, גוונים של צהוב
מסיירים לאורכו ורוחבו של רחוב
וזרעי אזדרכת, ופלומה של סביון
חיפושית מהלכת, וחגב אפרפר
וקורי עכביש, ובקיעה של פרפר
ובתוך מדמנה ראשנים כרימון
וצדפים, קונכיות, בשינה ערבה
בין רגבי העפר של גבעה חרבה
עדות נאלמת של אוקיינוס קדמון
ושטיח ירוק, עת בוא האביב
מתפשט, משתלטלו על כל שסביב
מכסה, מכלה כל מדבר וישימון
וענף שנשבר, עקבות בעפר,
גבעולים נדרסים עת סיפור מסופר,
קורם עור וגידים בהינף הדמיון
עכברון שחמק, חתלתול מאוכזב
מעיין שבקע ממרזב מאוזב
מאיים הוא לשטוף את רגלי ההמון
ופיסת אדמה, וגם רסס של טל,
ועולם ומלואו.
לאדם הנוטה מבטו כלפי מטה,
ישנן נטיות נוספות, אם שמעת,
כמו שלא להבחין בענף השוטה
במשקוף המונמך, או עמוד שסוטה
לפיכך גם למצח חבול הוא נוטה
הפניית המבט במאוזן, בגובה עיניי הבריות, תחסוך נטיות מעין
אלה.
אך שם -
שם אין הרבה מה לראות.
ואילו אני?
אני מהלך בעולמנו הזה
כשכף ידי ממששת ראשי החבול
ונעליי, הן ספוגות במימי שלוליות |
