-"איילה" אמרתי בהלם לדמות שפתחה לי את הדלת וכעת עמדה מולי.
הייתי בשוק שזו היא. למה היא פה? מה היא עושה פה??? ואיפה
דנה?!?
-"אה, היי בר" היא אמרה בטון קר.
חשבתי מה לענות, רציתי לשאול את כל השאלות שרצו לי בראש אבל
הייתי בהלם מידי בשביל לעשות את זה. אחרי כמה שניות היא זזה
מהדלת ונכנסה לבית, אני נשארתי עומדת בחוץ לכמה שניות עד
שנכנסתי.
-"איפה דנה?" שאלתי לבסוף בזמן שהנחתי את המפתחות והשקיות על
השולחן במטבח
-"היא במקלחת" היא שמה לב שאני די מבולבלת אבל החליטה להתעלם
מזה "את צריכה ממנה משהו? כי אם לא אני אבקש ממך לעזוב."
המשפט האחרון כל כך עצבן אותי! אם באותו רגע משיקולי נימוס
עצרתי את עצמי לשאול אותה מה היא עושה פה הרי שעכשיו כל
המחסומים נפרצו.
נתתי בה מבט תמוהה וכועס כאחד. "ומה את עושה פה אם אפשר
לשאול?" שאלתי בנימה עצבנית כמתעלמת מהערה שלה שעדין הדהדה לי
בראש.
-"זה בייני לבין דנה. שמעי בר אני מבקשת ממך שתלכי." היא אמרה
בקול ברור. "אני צריכה לדבר עם דנה בפרטיות ואני לא רוצה שתהיי
פה." היא חידדה את דבריה אחרי שהיא ראתה שאני לא זזה ממקומי.
עדין לא האמנתי למשמע אוזני.
באותה שניה ראיתי את דנה עומדת מאחוריה עם מגבת סביב גופה ועם
מבט עייף. הבטתי באיילה והיה לה עוד את המבט הקר שהקרין בברור
שאני לא רצויה.
הסתכלתי שוב על דנה והיה לה מבט כנועה שהראה שהיא לא מתכוונת
בכלל להתווכח עם איילה ולהגן עלי.
רתחתי מזעם! לקחתי את המפתחות מהדלפק ויצאתי בסערה.
נכנסתי לאוטו בעצבנות וטרקתי את הדלת אחרי.
ישבתי באוטו כמה דקות מנסה לעכל את מה שקרה עכשיו. חשבתי על
הצירוף מקרים המוזר שדיברנו על איילה בתחילת השבוע בבית קפה
ונזכרתי במבט של דנה כששמתי את ידי על זרועה. אותו מבט רציני
וחודר ואוהב.
התחלתי לנהוג, לא יודעת לאן אפילו.
אחרי שעה בערך שמתי לב שהתרחקתי יותר מידי מהבית אבל החלטתי
בכל זאת לעצור בבית קפה קטן שהיה בצד הדרך ופנה לים.
התיישבתי והזמנתי קפה קר. היה יום חם ואני הייתי עצבנית עוד
ככה שהייתי זקוקה למשהו שיקרר אותי. ביקשתי מהמלצר סיגריה.
אני לא מעשנת אבל יש לי הרגל מגונה שכשאני עצבנית משום  סיגריה
מצליחה קצת להרגיע אותי.
הקפה הגיע ואני כבר סיימתי חצי סיגריה כשצלצל הפלאפון.
"דנה בית" הופיע על המסך. שאפתי את עשן הסיגריה לריאות בחוזקה
והסתכלתי על המסך.
לא. אני לא יכולה לענות לה, לא עכשיו.
סגרתי את הטלפון והנחתי אותו בתיק. סיימתי את הסיגריה ואת הקפה
והמשכתי בנסיעתי הביתה.
כשהגעתי הביתה זרקתי את המפתחות ואת התיק על השולחן והתיישבתי
בכבדות על הספה.
לידי ראיתי את המשיבון מהבהב ומודיע שיש הודעה אחת חדשה. ידעתי
ממי היא.
הסתכלתי כמה שניות לפני שלחצתי על הכפתור השמעה. קול סדוק וחלש
נשמע: "בר, אהה שמעי אני צריכה לדבר איתך. אני מצערת על היום
פשוט... וניסיתי גם להתקשר אליך לפלאפון אבל לא היתה תשובה.
אני יודעת שאת כועסת ואת צודקת, מגיעים לך הסברים. בבקשה
תחזירי לי צלצול." הסתכלתי על המשיבון עוד כמה שניות ולבסוף
עצמתי את עיני, חושבת על כל מה שהיה היום.
חשבתי על איך דנה נשמעה בטלפון שהיא גילתה מי מאחורי הדלת, על
מה שאיילה אמרה לי, על המבט של דנה ועל הקול הסדוק שלה בטלפון.