חופשות פסח, אני שונאת כאלה... גם משעמם וגם אין מה לאכול!
הפעם אפילו היה חם מן הרגיל. חזרתי מהילה, לא היה לי כיף אצלה,
כאב לי הראש, נכנסתי לחדר והתיישבתי בישיבה מזרחית על המיטה,
עדיין כאב לי הראש, אחרי קצת זמן גם התחילה לכאוב לי הבטן,
בהיתי בקיר, חבל שלא צבעתי אותו בצבע אפרסק כמו שאמא הציעה
כשצבעו לי את החדר בתחילת השנה, בטח אם היו צובעים אז לא היה
לי כ"כ משעמם לבהות בו עכשיו, ללא ספק אפרסק הרבה יותר מעניין
מסתם לבן... התחלתי לחשוב על הקיר ולדמיין איך הוא היה נראה אם
הוא היה צבוע בצבע אפרסק, גם הרטיבות הזו שליד החלון הרגיזה
אותי, שנאתי את הקיר הזה! עדיין היה לי חם, עדיין כאב לי הראש,
עדיין כאבה לי הבטן ועדיין ישבתי ובהיתי בו.

שלחתי את היד לעבר הפלאפון שלי, חייגתי את המספר, ידעתי שהוא
עדיין בפסטיבל המגעיל הזה שאין בו מקום להתקלח במשך ארבעה
ימים, הוא דווקא ענה מהר משציפיתי- "מה המצב מותק? את חסרה לנו
כאן".
"תגיד אורי כמה זמן אנחנו ידידים?" הוא אפילו לא הבין מאיפה
נחתתי עליו- "האאמממ שנתיים בערך, למה?" שוב הסתכלתי על הקיר
הזה- "שנתיים אני אוהבת אותך, אני חושבת שהספיק לי", ניתקתי לו
בפנים, ידעתי שיותר לא אשמע ממנו.

בטח אם הקיר הזה היה צבוע באפרסק לא הייתי על המיטה עם רגליים
שלובות מחייכת סתם לעצמי...