לפעמים אני מרגישה שהאחיזה שלי במציאות מתפוררת והכל מתאדה לי
מול העיניים, הכל מרחף מעליי ואין ביכולתי לתפוס הצל הזה שאני
במרדף מתמיד אחריו.
הכל לוחץ ואין לי מרחב נשימה. אני נחנקת. לאט אבל בטוח. אני
רוצה לאהוב אבל מפחדת, ספק מעצמי, ספק מהאמורפיה הזאת של
האהבה...
אבל לפעמים, לפעמים אני מרחפת מעל ורואה את העננים והצלליות
ואת האופק ולרגע יש בי מין תחושת זיכוך מטהרת, לרגע אני שלמה
ומלאה.
זה הרגע שאני נותנת לעצמי לשקוע בתוך העשן הסמיך והלא חוקי
שמעלה ריח כל כל נוסטלגי וכל כך מתוק, מעלה את הריח ומחזיר
אותי אלפי שנות אור אחורה אל תוך הבטחון שלי שהתפוגג כבר, אל
תוך האהבה, שחשבתי שתמשך לנצח כנגד כל הסיכויים ואז אני נזרקת
מהבועה הזו אל תוך הרגע הקיים, מתחפרת בתוך עצמי, והם שואלים
אותי על מה אני חושבת. על מה אני חושבת...? ואני יודעת על מה,
אבל איך אפשר לתמלל נסיקה וקריסה וסופות בבטן ופחד וכעס וחיים?
אז אני שוב טובעת בשתיקה שלי שאני לא בדיוק יודעת איך היא
מתפרשת בעיניהם של האחרים...
ואני חוזרת, אני פה, אני מנסה, אני רוצה... אז תני לי... תני
לי...