אתה שומע את הדהרות מתקרבות, ואי אפשר להתעלם מהנהמות שלהם.
לאט לאט הקול נהיה חזק וברור יותר,אתה עומד ומחכה שירמסו אותך
בידיעה שזכרך היחיד יהיה רק ענן אבק שישאר כשידהרו הלאה, לרמוס
מישהו אחר. לברוח? לא. אין טעם. גם אם תלך לצידו השני של
העולם,ידהרו לשם אחריך. ואולי, בעקבות בריחתך מהם יגבר כעסם
,ואפילו את ענן האבק, זכרך היחיד, לא ישאירו. הם כבר ממש מולך,
כלכך קרובים שלו הייתה לך כפית יכולת לבחוש להם את הלבן
בעיניים. זהו, גם אם היית רוצה לברוח, אתה כבר לא יכול, וגם לו
היית יכול, לא היית רוצה. מה הטעם? אולי כאן, במקום שכולם
מכירים אותך, יהיה מישהו שיחשוב עליך מדיי פעם, אבל במקום אחר,
איש אפילו לא יביט בענן האבק שלך. אין מה לעשות. ככה זה אצל
האנשים. זהו, הם מגיעים. לפתע, מישהו שכלל לא הבחנת שהוא שם כי
היית עסוק מידיי בעצמך ולא שמת לב כי גם הוא נאבק קודם בעדר,
מתחיל פתאום לצעוק לעברך :"ברח! הם ירמסו אותך!" והיא, שעומדת
לה, מחכה לך על שטיח פרווה לבן ולוחשת לך מלמולים
עדינים,והמפקד הזה שפוקד עליך, אפילו שאתה כרגע לא בצה"ל, יושב
לו שם בפנים ומצווה עליך: "לא לזוז! לא לנשום! לא לאהוב, לא
לחלום..." אתה עומד לבדך מול העדר. יחיד מול רבים. כלכך קרוב
שנשימותיהם מעלות אדים על פניך המבריקות ודהרותיהם צורמות
באוזניך,ואתה נעמד לך מולם ולא זז - להיפך, אתה מייצב עמידתך ,
כל-כך גאה ומאושר, כפי שלא היית מעולם. לפתע,הם מבחינים באושר
של ובחיוכך השובה והם נעצרים. הרגזת אותם. מי אתה חושב שאתה?
אתה כלום בהשוואה אליהם. הם נוהמים ומתחילים לדהור במהירות
ובזעם. אתה לא זז, אך משום מה, לא קורה לך דבר. אתה עומד, ניצב
ואיתן, והם דוהרים מסביבך. אינך מבין מדוע אתה לא מרגיש את
גופך כורס תחת עומס משקלם כשהם דוהרים עליך ורומסים אותך. אתה
פוקח את עינייך ורואה שהם נעלמו. ורק ענן אבק נותר מרחף לו
וזהו. אל תדאג אתה תעבור את זה. ואם תתאמן מספיק, מי יודע?
אולי תהיה אלוף מלחמות השוורים...