לילה וזה עמוק. אולי חילופי העונות.
תרחישים, סימפטומים של כתיבה.
אנחות והנחות לעצמי אני נותנת.
מחר אצטרך להתעורר מהמילים.
לרגום אותן באבנים.

עליו כבר לא כותבת. רק עליי.
בפעם הראשונה בחיי,
אני דמות ראשית
בסיפורים על עצמי, יש לי אומץ.
עד עכשיו פחדתי.
הפחד כמו מעצור דלת.
טיק-טק טיק-טק, לא נכנסתי פנימה.
נעלתי.

כבר לא כותבת על אחרים, אולי רק לרגע,
נכנסת עמוק בין דלתות חדרי.
מתמודדת, סוחטת, נוגסת.
אין זה כישוף או הפנוט עצמי
זו לא מטוטלת מול עיניים זזות.
פשוט מצב של לילה.
מובן לא מובן.
כניעה לא כניעה.
העיקר הרגע הזה, לנצור.

אולי זה שינוי, תהליך התבגרות.
בידור של לילה מת, או רק בחטף
לצעוד לרגע, אבל רק לרגע,
על משטחים של כנות.
פעם חשבתי שאלה נעליים כבדות מדי
פתאום הלילה קלות כמו סנדלים.
אני כותבת על עצמי בגוף ראשון.
זה זורם, זה קל, מפנק כמו עיסוי.
וכמה טוב לפתוח את הקלפים.
במילים. רק במילים.