לאלינה, הבוטן הרוסי שלי. אני לא באמת רוצה שתמותי..



ובזמן האחרון לכל מקום שהיא הולכת היא מרגישה כאילו להקת
ציפורים הולכת אחריה, מצייצת לה לתוך האוזן ומסיתה אותה נגד
עצמה. אפילו לישון היא לא מסוגלת יותר, הן נמצאות שם כולן
ושרות לה כל הלילה, נכנסות לה אפילו אל תוך החלומות, מצייצות
לה תמיד ברגע הכי לא מתאים, בדיוק כשהיא נמצאת על שפת הים עם
הבנאדם היחיד שאי פעם אהבה והוא מתקרב אליה בשקט ואומר לה
"סולח על הכל, את יודעת שאני אוהב אותך" ורוכן לנשק אותה,
דווקא אז הן מצייצות לה הציפורים האלה, מעירות אותה ברעש
מוגזם.

וכל בוקר, אחרי עוד חלום מתוק כזה שנהרס, היא קמה ומסתכלת
במראה ורואה את העיגולים השחורים האלה מתחת לעיניים שלה
שנהפכים כבר לחלק בלתי נפרד מהן ואין לה כבר כוח לנסות לכסות
אותם אז היא פשוט מסננת עוד קללה עסיסית ברוסית שהחברה הכי שלה
לימדה אותה, הולכת להיפגש איתה לשתות איזה וודקה עם משהו ומודה
לאל שברא את הרוסים שגורמים לציפורים האלה שלה לשתוק קצת.
כל יום שישי היא יושבת איתה באיזה פאב נידח ומספרת לה כמה חרא
לה וכמה היא לא יכולה יותר עם הציפורים האלה שהחליטו שהראש שלה
יהיה קן מצויין והחברה שלה מהנהנת ואומרת כמה שהיא מבינה אותה
ולא, בטח שהיא לא חושבת שהיא משוגעת, זה הגיוני מאוד, באמת.

יום שישי הזה לא היה כל כך שונה היא קמה בחמש אחרי שהציפורים
התחילו לצייץ בדיוק רגע לפני שהיא הצליחה להגיע לטירה המכושפת
ולהציל את כל העולם ופשוט לא הצליחה לחזור לישון. היא שכבה
במיטה הגדולה שלה, זאת שקנתה לפני שבועיים וחצי מאיזה פרסומת
בטלוויזיה והדליקה את הטלוויזיה הגדולה שלה על ערוץ הקניות, שם
בחור מסוקס סיפר לה כמה כדאי לה לקנות עציץ ברזילאי עתיק
מנחושת. שעה אחר כך היא הספיקה להזמין כבר כמה כריות חדשות
בצבע קינמון לסלון שלה ולגמור 3 כוסות תה, בלי קפאין, כי ככה
חברה שלה אמרה לה פעם שצריך לעשות בשביל להירגע. היא קמה
מהמיטה והלכה למקלחת, התרחצה במשך שלושת רבעי שעה ויצאה החוצה
כשכל האמבטיה מלאה באדים. היא הסתכלה מיואשת בשעון שהראה שהשעה
מתקרבת לשמונה בערב והרימה את הטלפון. הקול המוכר שבקע מהמכשיר
שאל עוד כמה זמן היא רוצה שהיא תהיה מוכנה. היא מלמלה "חצי
שעה, לא צריך להתלבש יפה, אני אקפוץ אליך קודם" וניתקה.

היא פתחה את ארון הבגדים שלה ושמה דיסק של המכשפות במערכת,
בשביל לא לשמוע את הציוצים האלה מסתובבים לה בראש. הוציאה משם
גופיה שחורה וזוג ג'ינס, נעלה נעליים גבוהות ויצאה מהבית,
משאירה את המוזיקה דולקת. את כל הדרך אליה עשתה בריצה, בורחת
מהציפורים האלה שרודפות אחריה, בחוץ היה כבר חושך והיא כמעט
נפלה מהכובד של הנעליים הגדולות והג'ינס המסורבל.
היא הגיעה אליה מתנשפת, "בואי" אמרה לה ומשכה אותה אל תוך
המונית שחיכתה להן בחוץ.
הן נסעו זמן מה וכל הדרך לשם היא נאבקה עם הציפורים האלה,
נותנת מכות קטנות לעצמה וחברה שלה מחזיקה את הידיים שלה, דואגת
שלא תעשה דבר לעצמה.
כשהגיעו פרצו שתיהן במהירות החוצה מהמונית והתיישבו ליד הבר,
מוכנות לשתות. היא בינתיים התייסרה, הכאב מבפנים כמעט והרג
אותה ושוב היא יושבת עם וודקה ביד אחת ועם היד של חברתה בשניה
ומספרת לה כמה חרא לה וכמה אין לה כוח לציפורים האלה שמנקרות
לה את המוח מבפנים ושוב חברתה יושבת ומסבירה לה כמה היא מבינה
ויודעת.

כמה שעות אחריי השתיים יצאו השתיים לרחוב הקריר, האור החל
לעלות והיא היתה כבר רגועה. הן הלכו שלובות ידיים את הליכת ארץ
עוץ, כשהחברה שלה זזה הצידה פתאום והתחילה להקיא. היא רצה אליה
והחזיקה לה למעלה את השיער, מלטפת את המצח שלה ומרגיעה אותה.
"הציפורים" בכתה חברתה "נרגעו, הן ישנות עכשיו" אמרה לה וצחקה
בקול רם משתתקת אחרי כמה שניות, משתדלת לא להעיר את אותן
בשנית. היא פסקה מלהקיא והתיישבה על המדרכה שותקת. "את לא
שומעת אותן?" שאלה אותה ופערה זוג עיניים גדולות בתמהון. היא
התיישבה לידה מאזינה, יכולה להישבע שהיא שומעת ציפורים שלא
באות ממנה. היא הסתכלה על חברתה אל תוך העיניים ועקבה בדממה
אחרי הציוץ המציק. לפתע הרימה אבן גדולה וזרקה על חברתה.

לשוטרים שבאו אחר כך הסבירה שהיא לא באמת התכוונה ואלה היו
הציפורים האלה שגרמו לה לעשות הכל, היא לא יכלה לשלוט בזה,
באמת. זה לא שהיא רצתה שחברה שלה תמות זה פשוט הציוץ המציק הזה
שיצא לה מהראש והמשיך להישמע, ואז כשהיא התקרבה אליה והביטה
בתוך האוזן של חברתה, יכלה להישבע שהיא רואה ציפור קטנה וירוקה
עומדת ומצייצת לה להנאתה קללות עסיסיות ברוסית.