היינו ביחד במסיבה, אני ושלומי. כל כך נהנינו, שנינו, רקדנו
כמו מטורפים. כבר מזמן לא הייתי במסיבה כל כך משגעת. בסוף
המסיבה, שלומי הסיע לדירה שלנו. אנחנו אומנם לא נשואים, אבל
גרים ביחד.
הגענו לדירה. הלכנו לשכב במיטה. שלומי החל לחבק אותי, לעטוף
אותי בזרועותיו. הוא פשוט יודע איך לתת לי את ההרגשה החמימה
הזו, של הגנה. אני כל כך נהנית לשכב בזרועותיו.
הוא רצה להמשיך מעבר לכך, אבל עצרתי בעדו.

בדיוק עמדתי להחליף לפיג'מה, כשהיה צלצול בדלת. תיארתי לעצמי
שזה עומר, אחי, הלכתי לעבר הדלת, ופתחתי אותה. מולי עמר עומר.
הוא כולו הסריח מאלכוהול. מנצל את הימים שאימא ואבא היו בנופש.
אני שונאת שהוא שותה!
הוא שאל אותי: "מה את עושה עכשיו?"
"בדיוק התכוונתי ללכת לישון, באתי להחליף בגדים כשצלצלת בדלת",
עניתי.
"אה...הבנתי".
הלכתי לחדר שלי, שמתי לב שעומר הולך אחרי. לא הבנתי למה הוא
הולך אחרי, חשבתי שהוא הולך בטח לחדר שלו, שנמצא אחרי החדר
שלי.
התחלתי לפשוט את החולצה, כששמתי לב לעיניו של עומר שנמצא בפתח
הדלת בוהות בי.
למזלי לא הורדתי אותה עדיין, אז שמתי אותה חזרה (את החלק
שהספקתי להרים), וצעקתי על עומרי שילך מהחדר, ויניח לי להתלבש.
זה אומנם לא סתם בן, אלא אח שלי, אבל עדיין לא הייתי רוצה שאחי
יראה אותי בחזיה, או עירומה. עומרי לא זז, הוא רק הביט בי,
וגיחח לו. "מה אתה צוחק?" שאלתי אותו. "לך מפה!". עומר לא זז,
להפך הוא נכנס יותר לפנים החדר, והתקרב אלי.
"למה ללכת? אני רוצה לראות אותך מחליפה בגדים" אמר, וצחקק לו.
ואז פניו באופן חד הפכו לרציניים. תחילה חשבתי הוא צוחק, אבל
אחר כך כבר היית בספק. "אתה שיכור! לך לישון...". עומר התקרב
אלי, ואמר, "טוב, אם את לא רוצה להתפשט, אני אפשיט אותך".
מכאן, האירוע התגלגל מהר. הכי גרוע היה כשהרגשתי את עומר
בתוכי. זה כל כך כאב לי. גם פיסית, אבל בעיקר נפשית. אחי
היה בתוכי, אתם מבינים? אחי .... אחרי זה, הוא הסתלק, עם
חיוך פרוס על פניו.

"שוב אחיך?" שאל שלומי. "כן" עניתי לו. זה קרה לפני חמש שנים,
כשאני הייתי בת 16, ואחי היה בן 17, ובכל זאת צצים לי הבזקים
מאותו אירוע מחריד. שלומי היה מאוד מבין, הוא חיבק אותי, ממש
כמו שהייתי צריכה. קורה לי לעיתים כשאני נמצאת במצב אינטימי זה
עם שלומי, שצצים לי אותם הבזקים, ואז קשה לי להמשיך. למזלי,
שלומי תומך, הוא איננו לוחץ עלי, אלא מחכה איתי. כשהיחסים
בינינו הפכו לרציניים, חששתי תחילה לספר לו על מה שקרה לי עם
אחי, פחדתי שזה יבריח אותו. תחילה הוא התרחק ממני, ואני מבינה
אותו, הוא היה צריך זמן לעכל. אך אחר כך, הוא חזר להיות איתי,
והקשר בינינו התחזק עוד יותר.

ביום למחרת, התעוררתי עם תחושה גועלית. הרגשתי הכי מושפלת, הכי
מסכנה, הכי מגעילה שיש בעולם. הלכתי להתקלח, כדי להוריד מעלי
את כל מה שהזכיר את הערב שעברתי. חבל, שאת הזיכרונות אי אפשר
היה לשטוף באמבטיה, זה היה פותר לי הרבה רגשות גועל, אכזבה,
שנאה,כעס, כאב ועוד אחרות שלא אפרט עליהן.
הלכתי לאכול ארוחת בוקר. ראיתי את עומר קרב אלי, קמתי מהכיסא,
בכוונה להתרחק ממנו. אבל אז הוא עצר אותי, הפעם לא פיסית אלא
מילולית. הוא ביקש ממני סליחה, ממש התחנן לפני. הוא אמר שהוא
חזר שיכור, ולא הבין מה עשה. כעת הוא מבין זאת, מבין עד כמה
שזה היה חמור. עד כמה המעשה שלו היה נוראי. כשהוא דיבר אלי, לא
יכלתי להביט לו בעניים, פשוט לא יכלתי.

אחרי כמה חודשים, קרוב לשנה, בהם הלכתי לפסיכולוגית יחד איתו,
הצלחתי לסלוח לו.
אם הוא סלח לעצמו? לא נראה לי...
עד היום הוא מקפץ סביבי, מנסה לעשות לי הרגשה כמה שיותר טובה.
מאותו יום, הוא לא יצא עם אף בת, בטח ובטח שלא קיים יחסים.
על אלכוהול בכלל אין מה לדבר, אליו הוא לא מתקרב אפילו ממטר.
הוא הסתגר בתוך עצמו, וספק מתי יוכל לצאת לעולם שוב.