קרני שמש אחרונות אט אט שקעו
סמטאות הרחוב הצרים הוארו
הרחוב התרוקן מאנשים
פה ושם נותרו כמה ברנשים
בפינה לאורו של פנס ישן
צללית קלושה מוקפת עשן
לא ניתן לראות פניה בבירור
החשיכה שימשה לה מיסתור זה ברור.
היא לא הלכה, היא לא הלכה
היא כאן איתך, היא לצידך
אמנם התלה בך, אמנם היא חלומך
אך לא היא זאת שתעזוב אותך.
את פניה אזכור במטושטש במחוספס
ראיתיה לראשונה לאורו של פנס
תווי פנים עדינים מעט חיוורים
עיניים גדולות תמימות מלאות פחדים
גוף שברירי מאורך מעודן איברים
מלא ציפיות לידים חובקות
דמותה נואשת דרוכה כקשת
כולה נואקת למגע היא זועקת.
היא לא הלכה...
זה אני הגדול מתוסכל לא יכול
לאזור קצת אמץ להתקרב ולשאול
להושיט את היד הכתף לתמוך
לחבק אותה חזק ללטף ברוך
להרגיע את ליבה להסיר דאגתה
ולומר לה מילותיים תבורכי מהשמים
לראות את כאבה כמו נמוג באהבה
וחוזרת היא להיות נסיכת החלומות. |
