ארבע בבוקר. אני לא יכולה להחזיק את העניים פקוחות. אוספת את
הכוסות מהמרפסת ומדדה למטבח תוך כדי שאני מתנגשת בכל מה שעומד
בדרכי ודורכת על החתול. אופס סליחה זה יוני. הוא נשבר מזמן.
עכשיו זו רק אני (והחתול) .
הקומקום קופץ, שתי כפיות קפה, טעם אגוזים, נגמר הסוכר, אופס.
אני מחפשת תחליף סוכר. בארון מתחת לכיור אני מוצאת ג`וק זקן
ומנומנם ובקבוק אקנומיקה. במגרות יש בעיקר חלקי סכו"ם שאני לא
מכירה (נדמה לי שקוראים לזה ממחטה. בעצם נדמה לי שזו מילה
שהמצאתי עכשיו. אבל בעצם נדמה לי שהיא נשמעת נורא מוכרת, אולי
המצאתי אותה מזמן). בארון של הסירים אני מגלה פטריית סוכרזית,
הצהוב קופץ לי מול העניים ונדבק לי למצח, המכסה הפטרייתי
מסתובב בלי שליטה ופתאום אני שומעת מוזיקה בוקעת ממ.. משום
מקום בעצם, טרללה טרללליי טרלללה. אני מסובבת את המכסה, שני
סוכרזית, נשמור על הגזרה.
פתאום נשפכות לי מיליון סוכריות סוכרזית, הן מתפזרות בכל המטבח
והזרם לא מפסיק. אני מסתכלת על הפטרייה - אולי היא נשברה? לא.
וגם גשם הסוכרזית בכלל לא מגיע משם, הסוכריות פורצות מהתקרה,
מהקירות ואני קבורה כבר עד הברכיים.
אממממממממאאאאאאאא!!!!!!!! אמא לא בבית יוצאות לי סוכריות
מהברזים, אמאלה רק רציתי קפה, אני לא מצליחה לצאת - הסוכריות
נושכות אותי בקרסול וצובטות לי בטוסיק, נהיה ריח של סכרנין בכל
מקום אני מפלסת בקושי דרך בין סוכריות הסוכרזית, דורכת עליהן,
מועכת אותן, הצרחות שלהן מהדהדות בראשי, האבק שלהן נדבק לי לכף
הרגל , כל הארונות נפתחים וזרם של סוכריות סוכרזית מגיח בשעטה
אני מצליחה להימלט ושומעת את הכוסות מתנפצות, נדמה לי
שהקורנפלקס נפל מהמדף, המקרר רועד ואני שומעת את הצרחות שלהן
בפנים, וברגע האחרון אני יוצאת מהמטבח וטורקת אחרי את הדלת רק
כדי לשמוע את המקרר נופל על הדלת ואלפי סוכריות סוכרזית נשפכות
ממנו ברעש שמזכיר לי בר מצווה, חתונה, אני בשמלה לבנה ושובל
ארוך וזורקים עלי אורז, חיוכים מכל כיוון, אביב. כמעט שקט.
מהמטבח שומעים רק המהומים ויוני נוחר. אני מגלה שהפטריית
סוכרזית עוד אצלי ביד. תמימה כשה בשיפודי התקווה. אני חייבת
לראות מה קורה שם.
אני פותחת את דלת המטבח אבל ממש קצת, סדק צר, כלום. רגיל. שקט.
נכנסתי פנימה בהיסוס.
המטבח נראה רגיל, כאילו לא התרחשה כאן התקפת סוכריות סוכרזית
לפני פחות מדקה.
אבל אז אני שומעת ליחשושים מהדלת שמובילה לחדר הכביסה, אני
ניגשת בזהירות ומוצאת את עצמי מתפללת שזה יהיה גנב, פורץ, אנס,
הנציג מהלוטו או מהאגודה למלחמה בסרטן השד. הסוכריה האחרונה
קפצה מהחלון ברגע שנכנסתי, אבל היא עוד הספיקה לחרוץ לי לשון.
זרקתי אחריה את פטריית הסוכרזית שמעולם לא השמיעה קול חבטה,
אולי כי לא הגיעה מעולם לקרקע. חזרתי לסלון למצוא את יוני
מוציא לחתול פרעושים. "חשבת שנרדמתי הא? יאללה חמודה יש לנו
עוד כמה שעות בואי לא נהרוס את זה". טוב אני לא יודעת מה לענות
עכשיו, אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל.  "מה קרה?" הוא שואל,
"עזוב" , עניתי, "אני לא יודעת מאיפה להתחיל".
"תעשי קפה" הוא מבקש בחינחון, אני חוזרת בדממה למטבח כשלפתע
הידיעה על מה שקרה לפני מספר דקות מכה בי ואני נעצרת ומסתובבת
במקום. "יוני", אמרתי כמעט בלחש, בחרדה.
הוא מרים את הראש מהחתול וזורק פרעוש מעוך על השטיח, עיניו
שואלות אותי מה.
אין סוכר, לחשתי.