לפני חודש בערך הייתה לכלבה שלי התגלות, אלוהים פנה אליה בחלום
ואמר לה, פולי... תשתחררי מהצבא צהל הורג נשים וילדים, חיילי
צה"ל לוקחים ביזה, תשתחררי מהצבא זה גוף אלים, מה לך ברייה
טהורה מעשה ידי להתפאר לבזות דמותך בשירות המדינה?
אבל פולי הייתה רק כלבה, ולכן במקום להצטרף לתנועת הסרבנים היא
נתנה בי פרצוף עצוב. מאז שנהייתי כלבן מעולם לא ראיתי אותה
עצובה, תמיד מלאת חיים, מלאת אנרגיה היא הייתה מתנהגת כמו גורה
נצחית, והנה מאז ההתגלות מרה שחורה נחתה על נפשה, היא לא אכלה
ולא שתתה, וכשהיינו מחפשים מטענים היא הייתה מביטה בי במצבים
עצובים.
פולי הייתה ג'ינג'ית, חלק מהמשפחה לגבי, סמכתי עליה בעניים
עצומות, היא הצילה את חיי לא פעם ואני אהבתי אותה כמו את חיי.

מעולם לא אהבתי אישה כמו שאהבתי את פולי, כל אישה שהייתי אתה
הייתה צריכה להבין שהיא תמיד תהיה מקום שני, אותה אחווה הקיימת
בין גברים ביחידות קרביות הייתה קיימת ביני לבין הכלבה שלי,
היינו אחים לנשק.
בתחילת דיכאונה של פולי חשבתי שהיא סתם במצב רוח רע, חשבתי
שתנאי החיים בשטחים מכבידים עליה, שיש לה יותר מידי עבודה,
שהיא מתגעגעת לגורים שאין לה אלף ואחת ניחושים. אבל מעולם לא
ניחשתי שפולי הייתה נביאה.
יום אחד כשישנתי ליקקה פולי את שפתי, כנראה הייתי בחלום רטוב,
או משהו מהסגנון, או אולי הייתי עייף מאוד אבל אני מוכן להישבע
שהיא דברה אלי ממש, בשפת בני אדם.  היא אמרה לי: גיל... אני לא
יכולה להיות יותר בצבא, גיל... אנחנו עושים דברים שאני לא
מסכימה אתם, אנחנו משתמשים באלימות גיל, אני יודעת שאתה ציוני
ומאמין גדול במדינה יהודית, אבל זה לא שווה את זה אנחנו הורסים
את היהדות, הופכים אותה מהדת הכי מעניינת בעולם ללאומיות סוג
ב', שווה באמת לעשות את כל הרע הזה בשביל מדינה כזאת?
תני לי לישון פולי לחשתי וליטפתי את שערה מתוך שינה, מה נהיית
לי שמאלנית באמצע הקו? נשתחרר מצה"ל אני אקח אותך איתי, אגדל
אותך נבנה בית, את תראי יהיו לנו חיים טובים.
אבל פולי ידעה שאני מבטיח הבטחות ללא כיסוי, היא ידעה שאני כמו
כל בחור משקר, אני אשתחרר אצא לטייל בהודו, אעשן צינגלה, אדפוק
את הראש, אחזור אתברגן, אבל היא תישאר בצבא.
לכלבים אין פז"ם לא רואים אותם כותבים על המלונה לא קצינים לא
נעליים רוצים אזרחות מרץ 2 וכדומה, פולי תישאר בצה"ל שנים רבות
אחרי, ואני אתאהב מחדש, אשתכר מאוויר החופש בחו"ל ואשכח אותה.

בשבילי הזוועות הם דבר חולף, השטחים הם פלנטה אחרת, אני יוצא
הביתה ושוכח הכל, בעיקר את הדברים הפחות הגונים שראיתי קורים
בשביל פולי זו דרך חיים.
גיל... הייתי מצייתת לקול מצפוני ובורחת כבר מזמן אבל אהבתי
אליך החזיקה אותי כאן, אל תכריח אותי להמשיך בחיים האלה, מאסתי
בקרביות, אני רוצה לרעות צאן, לרוץ בשדות, אין לי שום תשוקה
לחפש מחבלים.
אני לא יודע אם השיחה הזאת התרחשה במציאות, אם זה היה חלום רע,
אבל מאז אותו יום כשקמתי כרגיל בקושי לאחר ניעורים רבים
המציאות נראתה אחרת. פרטי מידע שהצנעתי מטעמי פטריוטיות החלו
מחלחלים לתודעתי, התחלתי לראות גם דברים שלא אהבתי, בנוסף לכך
המבט העצוב שפולי הייתה נותנת לי לפני כל פעולה, לפני כל נסיעה
בכל ערב ובכל בוקר.
הייתי חייב לעשות משהו פולי ממש התחננה, משהו בה מת בכל יום
שעבר, משהו בעניים האלה, ואני רציתי אותה כמקודם מקפצת שמחה,
מלאת חיים, אפילו האמונים המפרכים שעובר כל כלב אצלנו לא שברו
את רוחה, רק הסבל מסביב שבר אותה.
לילה אחד הקפיצו אותנו, מישהו נגע בגדר, כנראה חדר לארץ אולי
מחבל, הוטל עלינו לחפש אותו עם עוד פלוגה, היינו במתח, ברגעים
כאלה אני כל כך גאה במה שאני עושה, הכל נמחק כל הלבטים כל
המחשבות, הרעיונות להגר, בלילה זה אני הפחד פולי וכל השאר כנגד
הרוע האולטימטיבי, כנגד נציגו של השטן כנגד מחבל מתאבד, איש לא
איש שהוא מוות מהלך, ברגעים כאלה אין ספקות, אין דברי השתמטות
חיי אדם מונחים על המאזניים ואנחנו חייבים לתפוס אותו.
הלכתי עם פולי, ולראשונה מזה זמן רב היא נראתה שמחה, מלאת חיים
כאילו מחכה להתרחשות, איזה פציפיסטית חשבתי לעצמי, בטח מכורת
אקשן... פולי רוצה לתפוס מחבלים חשבתי לעצמי וחייכתי.
שעות רבות הלכנו, הירח כבר ירד והשמש עדיין לא עלתה הייתה זו
השעה הכי חשוכה בלילה, לפתע פולי התחילה לרוץ, התחלתי לרדוף
אחריה בטוח שמדובר בהיתקלות הלב פעם בחוזקה, החושים התחדדו,
היד החלה אוחזת בנשק במטח מחכה לרגע בו נגלה מול מה אנחנו
עומדים הקשר החל מטרטר ברקע אבל אני הייתי בטראנס אני וכלבה
מובילים חיילים, הרגשתי כמו מנהיג.
פולי רצה ממש מהר, והיה קשה לי להשיג אותה רצנו בתוך ערוץ של
נחל, מתעקל, בניגוד לכל החינוך שהיא קיבלה היא רצה מעבר לפינה,
השמיים החלו מבהירים כמעה כמעה, דאגתי לה כל כך, רצתי אחריה
ולרגע אחד היינו רק היא ואני, מנותקים מכל החיילים מאחורה, היא
יישרה מבטה הכלבי לעיני ואמרה בקול שקט שחרר אותי, אני
עוזבת...
מה את עוזבת לחשתי? אנחנו באמצע מרדף סכנת חיים אנחנו סומכים
עליך.
גיל זה רק רועה צאן, תמיד חלמתי להיות כלבת רועים... אנא ממך
תן לי ללכת.
להתראות לחשתי לה.
עזבתי את הרצועה שקשרה אותי אלי ואל המערכת והיא רק פרצה
בריצה אל החושך.  

סוף דבר:

מצאנו את הרועה שפולי דיברה עליו הוא עוכב לחקירה, אולי סייע
למחבלים אולי היה תמים, לא יודע. כל המפגש אתו חיפשתי את פולי
שלי בין הכבשים ללא הצלחה. היה עליה להתחבא טוב כנראה.
אני נשפטתי על עבירת בטיחות, ואיבוד כלבה, ישבתי בכלא והועפתי
מהיחידה. מהצבא השתחררתי לא על קב"ן פשוט השתחררתי.
לפעמים אני חושב על הטענות של פולי, על האמונות שלה, אני מקווה
שהיא מאושרת בעולמה החדש ומדמיין אותה מסייעת לרועה ברעיית
צאנו. למרות התמונה הפסטורלית, לבי תמיד כבד עלי כשאני חושב על
אהובת לבי בביתו של רועה ערבי.