זה קורה לכולם בשלב מסוים.
כולם רוצים באותו רגע את אותו הדבר. כולם מחפשים דרך מהירה.
פיתרון.
כולם מעדיפים לא לדבר על זה. לא לשמוע מה אומרים עליהם,
מעדיפים לשבת בשקט, ולחשוב...
אומרים לך שאפשר לצאת מזה. שאפשר להתגבר.
לשטוף את זה...
מתוך הגוף. מתוך הבפנים של הבשר ודרך הורידים...
גם לי אמרו. ואני ניסיתי...
נכנסת לאמבטיה, נשכבת על הגב ושומעת איך המים זורמים ומנפצים
את הקרמיקה.
למים  חמים מתרגלים יותר מהר...
ויש משהו כל כך עצוב בלהסתכל ככה, על התקרה ולהבין שאין שם
כלום.
הכי אני אוהבת שהמים ככה ממלאים את האמבטיה, בהתחלה...
שהרצפה הקרה מתחת לגב עושה צמרמורת ואחר כך העור מתכווץ כשהוא
נוגע במים.
באמבטיה אני תמיד מנסה לחשוב על סיפור טוב. תמיד עולים לי
רעיונות שלא חשבתי עליהם קודם.. אולי סופסוף אני אכתוב את
הסיפור הזה שתמיד רציתי לכתוב, ולא הצלחתי.
אני מהנהנת לעצמי, מתופפת עם האצבעות על קיר האמבטיה הלבן.
יש מצבים שאני תוהה עם אני נכנסת לסרט או שזה רק הדמיון שמשחק
איתי משחקים.  מזה המצב הזה שבו אני מקלקלת את כל הסיפורים
הטובים שלי? כף הרגל בתוך הזרם של המים...
את נהנית להרוס?! את נהנית? אני שואלת את עצמי, ואין תשובה.

אם לפחות את עושה משהו רע, תהני ממנו..או שבעצם ההמשך היה
לעשות את זה נכון.
ואולי זה לא רק הסיפורים אני חושבת. אולי זה החיים האלה,
"שתמיד הולכים עקום," שאף פעם לא חוזרים למסלול. "כי יש
ילדים זיג-זג."
תמיד חשבתי שסופרים ואנשים שכותבים משפיעים עלי בקלות. יותר
מדי בקלות.
מים ממלאים את האמבטיה עד לברך. אני מציירת עם האצבע משהו
דמיוני על קיר האמבט. הנה עוד משהו שפספסתי. לפעמים אני כל כך
רוצה לצייר ולא יודעת. איש אחד, פעם, בארץ רחוקה ממני הבטיח
ללמד אותי לצייר. דמעה נופלת לתוך המים. משמיעה קול טביעה
חנוק. אפילו 'הצילו' קטן היא לא מצליחה להגיד. אני לא אמות
כשהמילה האחרונה שלי היא הצילו. אני אמות בלי כבוד עצמי, בלי
תחינה אחרונה להישאר בחיים...
"כן, תחשבי על המוות. זה בריא לגוף ולנפש. תכתבי על זה גם,
ותבדקי באנציקלופדיה מזה אומר.
כי זה מה שכולם רוצים שתכתבי עליו. זה מה שכולם אוהבים לראות.
סיפור עם הזדהות, עם חיבור לחיים...עם דם. עדיף הרבה דם,
לא?!"
אז תנסי לרצות את כולם, ותטביעי את כל העקרונות שלך ואת כל
הרצונות המנוגדים שלך יחד איתם! "אז מה אם את לא מוכשרת
יותר." לפחות הרווחת משהו. הרווחת חיים של אנשים אמיתיים.
ואני לא באמת מאמינה בזה. ואני לא רוצה לשמוע את עצמי אומרת את
זה.
צוללת לתוך האמבטיה כשהמים מכסים את הפנים ורק האף מחוץ להם.
הזרם של המים נשמע עמום עכשיו. ומתחת למים אני רואה איך הבטן
עולה ויורדת. "אז לפחות לנשום את יודעת."
עוצמת את העיניים והכל רך ורטוב וחם מסביב. כמו בהתחלה. כמו
ברחם.
"כמה היית רוצה לחזור לשם. נכון?! אז תחזרי, ועוד איך תחזרי.
כולנו הרי חוזרים בסוף."
וזה לא חשוב מי פגע בך, מי אמר לך מילים שפגעו בך עד שרצית
לצרוח, "טבעת בים של רגשות אשמה, ונקיפות מצפון..." מתי יבוא
ויום וגם אני אהיה הטובה.
"אל תשלי את עצמך. אנשים שחיים בסרט נשארים ילדותיים תמיד.
ואת הרי התבגרת.... כל כך מהר..!
כולם תמיד אמרו לך.  
הזרם פוסק. עכשיו את שומעת רק את פעימות הלב שלך, קרוב מאי
פעם. וזה גורם לך להרהר אל כל הדברים שהספקת לעשות עם הלב הזה,
ואת מתחרטת.
מתנצלת על כל הכאבים האלה שגרמת לו.
מתנצלת על כל האנשים שהוא זוכר. בקרוב אולי הוא ישכח.
כל האנשים שאמרו לך שאפשר לשטוף את זה באמבטיה.
כל האנשים שאמרו לך... אפשר לטפל בזה!
"כל האנשים שהגדירו אותך. אמרו להורים שלך שעם נטיות
התאבדויות אסור לשחק..."

למה לא לימדו אותם לא להשאיר את התינוקת לבד באמבטיה.