לילד המקסים שלי,
או יותר נכון, לא שלי, לילד המקסים שאתה, שאף פעם לא יהיה
שלי.
אם היית יודע כמה קשה להתרחק ממך. אם היית יודע כמה קל. אתה
פוגע בי כל כך הרבה ואני יודעת שזה לא אתה. שזו האהבה שלי
שפוגעת בי.
שאתה בסה"כ אכפת לך ממני ואתה אומר מה שאתה חושב ומרגיש ולא
מבין אפילו עד כמה אני אוהבת אותך. עד כמה אני מרגישה קרובה
אליך.
אתה כל כך יפה. הכישרון הזה שיש לך לגרום לכולם להתאהב בך.
לשבור כל כך הרבה לבבות.
ואני יודעת..
אני יודעת שאתה מראה לכולם כמה אתה מקסים, ואוהב את עצמך,
ובוגר, ושלא אכפת לך יותר מידי. ואנשים חושבים שאתה קר, רגיש
אבל לא מתחשב.
וגם אני חשבתי ככה, אבל אני ראיתי מעבר לזה. אני הסתכלתי עמוק
בפנים, ברגע שהתאהבתי בך ראיתי מישהו אחר.
ראיתי ילד. ילד קטן, שעוד לא הספיק להתבגר אבל התבגר יותר
מכולם.
ילד שמחפש חום ואהבה בטירוף אבל לא יודע איך לבקש אותה. איך
להגיד שאכפת לו והוא אוהב.
ילד שמחפש אהבה אבל גם צריך את החופש שלו. רוצה אהבה בלי
תנאים. בלי מישהי שתבוא ותגיד שאתה לא מתייחס מספיק. מישהי
שתדע שהיא אוהבת אותך ותראה את זה. מישהי שתדע שאתה אוהב אותה
ולא תצטרך הוכחות או תציב לך תנאים. או שתכלא אותך בכלום כשכל
מה שאתה רוצה זה לעוף.
לעוף חופשי, לנדוד למקומות רחוקים, לחפש, להכיר, לברוח, לצרוח,
לאהוב את העולם, את החיים, להכיר את עצמך, ולבסוף לדעת שיש לך
קן לחזור אליו בזרועותיה שמחבקות ולא עוזבות, וגם לחזור אליו
בסוף ולדעת ששם תמיד יקבלו אותך כמו שאתה.
מה אתה חושב? אני הבנתי אותך. אני יודעת שאתה צריך חופש, שאתה
צריך תשומת לב ואהבה.
ואני?
אני אוהבת אותך.
אני מקבלת אותך כמו שאתה.
אני מוכנה לתת לך כל מה שאתה מבקש.
הדבר האחרון שאני רוצה זה להציק, להטריד, להיות מישהי שלא תרצה
להיות איתה בכלל.
אני בדיוק כמוך.
וגם אני מחפשת חום ואהבה..
וכשאני נותנת אהבה, מיד אני מצפה למשהו חזרה. אבל לא ליותר
מידי.
סה"כ לאהבה בחזרה. בלי תנאים.
אהבה אמיתית.
אבל אתה לא אוהב אותי. לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך. ואני
מבינה אותך לגמרי.
ואני מקבלת אותך כמו שאתה... אבל רחוק ממני.
אני אוהבת אותך ובתמורה אני מקבלת כאב, וזה חודר עמוק בפנים
ודוקר בלב, ואני משתגעת.
ואני רוצה לברוח ממך. ולמרות זאת להישאר כל כך קרוב.
אני מתגעגעת בכל שניה שעוברת.
מתגעגעת לידיים הקרות שנוגעות לא נוגעות בעדינות ומעבירות בי
תחושה.
לגוף הקטן הזה של ילד עם נשמה עצובה שאני כל פעם משתוקקת לחבק
ושכבר אני מחבקת אני מרגישה אושר מעורבב עם כאב מטורף.
לעיניים האלה, החומות והמבריקות, עם ניצוץ כזה שכמו כוכב נופל
נכנס לי ללב וגורם לי לבקש משאלה רק להמשיך להביט בעיניים
האלה.
לחיוך הזה, שגורם לי ישר לחייך איתו, שגורם ללב שלי לחייך,
שגורם לי לראות את העולם בורוד.
איך שאתה תמיד מצחיק אותי.
איך שאתה לפעמים יוצא מהעולם שלך, ומקשיב לי כאילו אני היחידה
שמולך.
איך שאכפת לך ממה שאני אומרת ומהדיעה שלי.
אני מתגעגעת למצבי רוח האלה שמשגעים אותי אבל מזכירים לי את
עצמי. עצב מוזר, שתיקה רועמת ופתאום שמחה, עינייים נוצצות
ופתאום אהבה כזו שגורמת לך לשמוע מוזיקה גם אם שקט מסביב, ואז
עצבנות כזו וכעס על העולם שחייב להיות כל כך מסובך ושוב שקט
ושלווה.
וגם אני, קשה לי להראות שאני אוהבת, אני אומרת כי במילים אני
טובה, אבל לא מעיזה לנשק, לא לחבק, ובטח שלא רק לגעת בידך
ולהגיד כמה אני אוהבת אותך.
אנחנו כל כך דומים. אתה אפילו לא רואה את זה.
או שכן, ובגלל זה אתה לא מתחבר אלי. כמו שאני מחוברת אליך.

ילד,
אני הולכת עכשיו. מתרחקת. בורחת. עפה לי לנדוד למקומות
רחוקים.
מקווה שאולי פעם, כשאני אחזור, תהיה שם.
תהיה הקן שלי. תחכה לי ותחבק אותי בזרועותיך.
ואולי לא.
אולי בכלל, שני ציפורים שכמונו, ניפגש באיזה מקום רחוק.
ואולי לא אראה אותך יותר לעולם. (דרמטיות.. )
אני אוהבת אותך.
כל כך.

שלך...
תמיד.