היא חיה ליד הים.כל החיים שלה עברו שם. לא בילתה אפילו יום אחד
מחוץ לשטח הקטן. לא שעה, לא דקה. בית הספר שלה היה המים. המנהל
היה הגלים והתלמידים - הדגים. לפעמים כל כך התערבבה בהם,
שנראתה כמו אחת מהם. שחתה כל שעות היום, לפעמים גם בלילה. מדי
פעם הגיעו לחוף אנשים. כשהם באו, הסתתרה בין האבנים. הציצה
עליהם. ראתה הרבה יצורים שלא הבינה מה הם. כאלה עם זקן, כמה על
ארבע. קטנים שאנשים נהגו לדבר אליהם. לא הבינה מה הם. הסתכלה
בקנאה. היא לא הבינה. איך זה שאני לא ככה. איך הגעתי לחוף,
תהתה. דבר לא זכרה מעברה הרחוק. מן האנשים שעל החוף למדה את
השפה. שמעה אותם מדברים, והשפה נקלטה אצלה.
פעמים אחרות ראתה באופק מכונות ענקיות ועליהם דמויות קטנות.
לפעמים חשבה לשחות אליהם, לבדוק מקרוב, אך פחדה. אולי הם
מסוכנים? לא ידעה.
חייה התנהלו בשלוות יחסית.
בסביבות גיל 11, הגיעה לחוף איש מבוגר. נראה עייף, חסר צבע.
טייל על החוף. חקר בעיניו. הילדה שחתה באותה עת עם הדגים.
פתאום ראה אותה.קפא על מקומו. הייתכן שזאת באמת היא? שנים רבות
עברו מהפעם האחרונה שהיה כאן. התקרב. פנייה דמו להפליא לפניה
של... זה היה כל כך מזמן. איך יכול לנטוש אותה אז, כאן על
החוף. בתחילה, היה הולך אל המקום בו השאיר אותה, ומניח על החול
אוכל. מצאה אותו, ואכלה. כשראה שהיא מתחילה להסתדר בעצמה, מצאה
שאריות על החוף, יכול היה לעזוב בלי לחוש הרבה רגשות אשמה.
ועכשיו, עכשיו הגיע, לנסות לתקן קצת מהעוול שגרם לילדה המסכנה.
האם היא יודעת בכלל את שמה? האם זוכרת אותי, אותנו?
קרא לה. משהו בצליל נשמע לה מאוד מוכר. הסתובבה. ראתה את האיש.
התקרבה מעט לחוף. מי האיש הזה? מה הוא רוצה?
האיש התקרב אף הוא לקו המים.
אינך יודעת מי אני? סימנה בראשה שלא. אני, אני הוא,
חבר....חבר של אביך. אביך, הוא נפטר. ביחד עם אמך, שנה לאחר
שנולדת. הייתה תאונה נוראית. הייתי חברו הטוב של אביך. הבטחנו
אחד לשני שאם יקרה משהו לאחד מבני המשפחה, נתמוך, נעזור. לא
רציתי להפר את הבטחתנו. זכיתי במשמורת עלייך. מהר מאוד, נמאס
לי מכל העסק. הייתי צעיר, היו לי חלומות לעתיד. מה אני ייעשה
עם תינוקת? החלטתי החלטה שאני מתחרט עלייה מאוד. ברחתי למקום
אחר. הנה. נטשתי אותך. התפלאת, איך הרשויות לא מוצאות אותך, לא
מתפלאות איך נשארת לבד.
היום יש לי אישה ושלושה ילדים. אנחנו עוזבים בקרוב למדינה
אחרת. רציתי, לפני שאני אעזוב, לספר לך את סיפור חייך. שמך הוא
מיכל, ושם משפחתך אהרוני. עכשיו משספרתי לך את סיפור חייך, אני
יכול לעזוב. להתראות.
מיכל, המומה, נשארה במקומה. הסתכלה על גבו של האיש הולך
ומתרחק. הבחינה בתיקו הפתוח. שלושה פריטים נפלו. האיש, שכנראה
לא הרגיש, המשיך ללכת. מיכל יצאה מקיפאונה ורצה אל הפריטים.
רצתה לצעוק אל האיש, אך משהו עצר בעדה.
הרימה את הפריט הראשון. לא הבינה כלום, מכיוון שלא ידעה
לקרוא. הרימה את כל השאר, ושמרה במחבואה. למחרת, בפעם הראשונה
בחייה, יצאה אל החוף והתערבבה בין האנשים. נעצרה ליד אישה
מבוגרת. בקשה שתגיד לה מה כתוב בפריטים. האישה החלה לקרוא
בראשון - תעודת זהות. שם: דוד אהרוני. שנת לידה: 1965. מספר
ילדים: אחד. שם הילד/ה: מיכל אהרוני. תאריך לידה: 14.5.1991.
האישה המשיכה לקרוא, אך מיכל כבר לא שמה לב. כוח בלתי ידוע משך
אותה לקחת את הפריט השני. ושוב, קראה האישה:
"לכבוד מר אהרוני שלום, אנו מצטערים מאוד להודיע לך, כי
בבדיקות שערכת נמצא שאתה חולה במחלה  סופנית, נדירה  וקשה.
נותר לך כחודש לחיות". מיכל לא ידעה מהי מחלה סופנית. האישה
הסבירה לה. מיכל הרגישה שהדם עוזב אותה. מצאתי אבא, ואיבדתי
באותו הזמן, חשבה. את הפתק השלישי הרימה בייאוש. ידה רעדה. היא
הגישה אותו לאישה, שתקרא. הדף היה מעט מקומט, כאילו התכוון
הכותב לזרוק אותו, אך לא הספיק. מילים בכתב יד היו עליו.  בראש
הדף היה כתוב
"לבתי היקרה, כשהיית בת שנה, נטשתי אותך. אמך נהרגה. לא ידעתי
איך אצליח לגדל אותך לבד. הזכרת לי יותר מדי את אימך. הכול היה
טרי, וכואב כל כך. מאז חלפו כעשר שנים. התגלה לי שאני חולה
במחלה קשה. רק חודש נותר לי לחיות.  מעט מדי זמן. נסעתי אלייך.
לא ידעתי אם את באותו המקום בו נטשתי אותך. קיוותי בכל לבי, אך
גם פחדתי מהפגישה. לא רציתי לספר לך כי אני הוא אביך, כדי שלא
תתעצבי פעמיים. רק רציתי שתדעי, שהייתה לך משפחה אוהבת, חמה.
היינו יכולים לחיות באושר, אילולא התאונה בה נהרגה אמך".
המשך המכתב לא היה ברור. מילים מחוקות, קרעים בדף. אך זה הספיק
למיכל. בידיים רועדות, לקחה את שלושת הפריטים, וחזרה אל
מחבואה.