יום אחד היא קמה בבוקר ופשוט החליטה שהיא עוזבת. "אני יכולה
לתרום הרבה יותר במקום אחר, בטוח!" היא אמרה לעצמה בשעה שמזגה
את הקפה של הבוקר. הבית היה ריק. בד"כ זה היה ממש בלתי אפשרי
להעיף כ"כ הרבה אנשים בבת-אחת.
בתכלס ילדה כמוה לא הייתה צריכה להזיז את האצבע הקטנה ברגל
שמאל כדי לעזור במדינה הזו. החברות שלה לא הבינו בכלל איך היא
מתפקדת.
את אמא שלה היא לא ראתה מגיל שש. לכולם היא סיפרה שהיא מתה.
לאבא שלה באיזשהו שלב נמאס לדאוג לה אז הוא מצא לו איזו אמא
חורגת לילדה הקטנה שלו. לא, הוא לא היה מרביץ לה. אשתו החדשה
כן, אבל זה כבר סיפור אחר. הוא היה מכאיב, אבל בלב, הכאב הכי
גדול. ליד חברים שלה היה אומר לה כמה שהיא מכוערת ולא שווה
כלום, ו"כמה שגילה (הבת של הזונה ההיא) הרבה יותר יפה". אם
הייתי במקומה הייתי בורחת מזמן, לא יודעת לאן ואני חושבת שזה
גם לא כ"כ משנה. היום היא כבר גדולה, כיתה י' אם אני לא טועה.
היא בערך 1.63 אבל שוקלת פחות מ-50. בבית הפסיקו כבר מזמן
להכין לה אוכל, ולפעמים אין לה מספיק כסף לקנות אז היא פשוט לא
אוכלת.
היא טיילה ברחוב כשהיא ראתה מודעה שנפתח עכשיו קורס של מד"א,
"שם בטוח אני אוכל לעזור" חשבה. אז היא נרשמה, וארגנה לה קצת
זמן בחיים. אחרי שהיא עברה חצי קורס בערך, אבא שלה התחיל לראות
שהיא נהנית שם אז הוא התחיל לאיים. "תסדרי פה, ותסדרי שם.
תכיני את זה, ותקחי את גילה לחברה שלה, כי אם לא, את יכולה
לשכוח ממד"א!". זה היה הקטע שלו. בד"כ היא הייתה הולכת לחדר
ובוכה. אלו היו חיים-לא חיים שם. כל הזמן היא הייתה בוכה. לאבא
שלה היו הרבה פרוטקציות אז הוא גם מימש את האיומים. היא התנדבה
במשמר-האזרחי אז הוא דאג שיעיפו אותה (אולי בגלל זה היא ניסתה
באותו בוקר לשכנע את עצמה שתתרום יותר במקום אחר), והיא עבדה
פעם בבורגר אבל גם לשם הוא דאג שהיא לא תחזור. הרבה לא היה לה
בחיים. סבא וסבתא שהיו בצד שלו וסבא וסבתא שכבר מזמן לא חיים
על הכדור. היו לה כ"כ הרבה חברים, אבל כמעט אף-אחד מהם לא ידע
באמת מה עובר עליה.

בינתיים כבר הספיקה לעבור שנה, והיא כבר מתנדבת קבועה שם,
ואפילו בין המצטיינים. בסופו של דבר היא עשתה את מה שרצתה,
וסגרה מעגל. האמבולנס היה כבר בדרך, והשוטרים הרחיקו את כולם.

היא רצתה לעשות את זה הכי מכוער שאפשר, לגרום לכולם לזכור אותה
גם אחרי שהיא כבר לא תהיה פה. היא לבשה את החולצה שהכי אהבה,
למרות שההיא שעם אבא שלה גזרה אותה וצבעה אותה קצת כי הילדה
הביאה חברה הביתה פעם אחת. היא מרחה קרם גוף והתבשמה. כמעט את
כל הבקבוק היא ביזבזה על עצמה, אבל שתבזבז, הרי גם ככה היא
בקושי משקיעה בעצמה. היא שמה ג'ינס ואת הנעלי ספורט הבלויות
שלה שאיתם היא מסתובבת כבר כמעט שנתיים וחצי.
היא קפצה כשנשמעה דפיקה פתאומית בדלת. "הריח הזה מסריח לי את
כל הבית!" צעקה האישה ההיא. "אני פותחת חלון" אמרה בקול של
ילדה. "טוב שנזכרת!" ההיא שוב צעקה.
היא סידרה את החדר (ככה יהיה להם יותר קל לפנות כאן) ועם הצבע
הבורדו שקנתה יום קודם כתבה על הקיר (למרות שאבא לא הרשה),
ובגדול, "חיפשתי וחיפשתי אהבה, אבל אני בטוחה עכשיו שפה היא לא
ביקרה מעולם".
היא שמה את השיר שהיא הכי אוהבת בפול ווליום ועל ריפיט, כדי
שלא יגמר לעולם. היא נעלה את הדלת. היא ידעה שזה מפריע להיא,
ושהיא מתקשרת עכשיו לאבא, ושעוד חצי שעה לערך הוא יבוא מהעבודה
והוא ינעל אותה בחדר לאיזה יום-יומיים אבל לה כבר לא היה אכפת
יותר מכלום, היא ידעה שלפה היא לא תחזור יותר. אז היא לקחה את
אותה החגורה, זו שעשתה לה כ"כ הרבה צלקות, וקשרה אותה סביב
מותניה. "אני שונאת אותך קצת פחות עכשיו" אמרה לאביה (כאילו
שהוא באמת יכול היה לשמוע) "מזל שקנית בית במרכז ת"א, ועוד
בכזה גובה..."
היא עמדה על החלון דקה שלמה, למרות שפחד הגבהים שהיה לה איים
להחזיר אותה לחדר כל שניה. בסוף, אחרי שהשלימה בליבה שפה אין
לה עוד מה לחפש, היא קפצה.

אז בסוף היא השיגה את מה שרצתה בחיים. כולם ידעו עליה יום
למחרת, תודות לאותו כתב שבמקרה עצר לשתות קפה מטר מהמקום שבו
נחתה.
אז בסופו של דבר היא השיגה את מה שרצתה בחיים.
אז בסופו של דבר היא השיגה.
ובסופו של דבר, גם אם אף-אחד לא יסכים להודות בכך, היא עשתה את
הכל בעצמה