זה לא בריא לעשן.. את יודעת." הסתובבתי לראות מי החוכמולוג
שעכשיו החליט לקחת לעצמו את תפקיד גואל הנשמות מעושנות בתל
אביב וכמעט שנחנקתי..המטרה היתה לזרוק עוד איזו הערה צינית
חוכמולוגית מתאימה משלי אבל משום מה פשוט נחנקתי.. "כן.. אתה
צודק.. אני יודעת.." טוב, יותר דבילי מזה לא יכול להיות הרי.
הוא חייך והרגשתי איך יחד עם הנשימה שלי, נעתק לי כל הגוף.
כאילו שכל האברים, הפיניים החיצוניים, האורגניים
הפסיכוסומטיים, החשובים יותר והחשובים פחות, ממאנים לזוז ואם
זה נראה לכם מוגזם התאור אז נסו אפילו להכפיל את זה ואולי
תגיעו לקצה קצה החוט של ההרגשה שהציפה אותי. או בפשטות, ידעתי
שאני רוצה את כל מה שהחיוך שלו הביא איתו באותה שניה. לקום
בבוקר עם החיוך הזה, לאכול צהריים עם החיוך הזה, לחזור מהעבודה
לחיוך הזה, לראות טלויזיה איתו, לצחוק עם חברים איתו, לשמוע
מוזיקה איתו, לקרוא ספר איתו, להקריא לו את כל מה שאני כותבת,
לקבל ממנו ביקורת על הציורים, על המחשבות, על החלומות, לחלום
איתו. ללכת לישון איתו בלילה מכורבלת. כמו תינוק. העיניים שיחד
עם החיוך השלימו את כל התמונה ואני בתוכה. מוצפת.
"חסר לך חצי שקל" קטיעה אכזרית על ידי הילד שמכר לי את
הסיגריות.
"הא.. שניה.. " ומרוב הלחץ נשפך לי חצי תיק החוצה. תמיד אני
אומרת לעצמי לזכור לסדר את התיק ואני תמיד שוכחת. עד שיום אחד
מישהו יחטט לי בו ויגיע למסקנה אחת - הילדה צריכה אישפוז. כן.
רק מהתיק שלי אפשר לראות את זה.
"קח מהעודף שלי." נשמה יפה. לא רק עיניים וחיוך.. גם לב
מצאתי.. יש לו לב..
הוא הסתובב ללכת ואני בין החזרת הדיסקים הספר והדפים שהתפזרו
לו שם על הדלפק ממהרת באמוק שהנה אני הולכת לפספס את הדבר
המדהים הזה לטובת חבילת סיגריות מסריחה שחוץ מלהפגיש אותי איתו
עכשיו לא הועילה לי לחיים ובטח לא לעכשיו.
"היי!!!" אל תשאלו אותי למה היי.. זה מה שנפלט.. " תודה! "
"אין על מה.. בכיף.." ופה אני תמיד נתקעת כי אני תמיד מאמינה
ביחסי גומלין. אמרתי היי - משמע קראתי לך, ועכשיו תורך וכאן
תמיד הם נעצרים ואני מתחבטת בין הרצון שלי לקפל אותו לשמונה
ולהכניס אותו בתיק שלי בין שאר הדברים היקרים לי שם כדי שאוכל
תמיד בכל מצב ולא משנה איפה אני נמצאת, לשלוף אותו החוצה
ולהתמלא.. לבין האגו האינפנטילי שלי שאם הוא לא ממשיך את השיחה
זה אומר שהוא לא מעוניין ועדיף שעכשיו אסתום את הפה, אסתובב
ואלך לדרכי לפני שאני אגלה או שהוא נשוי, או לפחות חי עם מישהי
או שכמו שמונים אחוז מהבחורים בת"א הוא מעדיף את פני המין שלו
על פני חבורת הנשים הטורפות שלנו.
כוסאמו העולם.. זה מה שהדהד לי בראש.. ומזל גם שזה היה בתוך
הראש ולא נפלט לי החוצה כמו שבדרך כלל קורה..
"אין לך אש במקרה...", "לא.. ממש לא.. חשבתי שהבנת שאני לא
מעשן.." , "אה.." משחקת אותה מטומטמת.. "נכון.. זה היית אתה..
ואני חשבתי שאמא שלי מפתיעה אותי מאחורה פתאום.." הוא חייך.
שוב. אם זה כל מה שצריך כדי לראות את הגומות האלה ואת העיניים
שלו מחייכות - זה מה שאני הולכת לעשות כל ימי חיי!! אני אלך
ללמוד פנטומימה, משחק, ליצנות קריאטיבית אצל ציפי גורן, אני
אלמד לשיר, אעשה חיקויים - אעשה הכל רק כדי שהוא יחייך.. רק
כדי לראות לעוד שניה את העיניים שלו מחייכות.. ואת הגומות
האלה..
הוא הרים חזרה את העיניים "בכל אופן.. את חייבת לי חצי שקל.."
ניצנים ראשונים של פידבק. חייכתי.. " אני יכולה לקנות לך בזוקה
אם אתה רוצה.. או שהמחיר של בזוקה גם עלה ואף אחד לא סיפר
לי.." , " לא.. סבבה.. את חייבת לי בזוקה.. " יצאתי בזול.. רק
בזוקה זה טוב כי אני מצידי הייתי מוכנה להיות חייבת הרבה
יותר.. "זה התור שלי עכשיו לזרוק משהו שנון לאויר, לא?? אז תן
לי דקה כי אני לא טובה בתנאי לחץ.. " החלטתי ללכת על הדרך הכי
אמיתית. מי אמר שהאמת פשטה את הרגל.. היא חיה קיימת והיא נעוצה
בין כח הגרביטציה הבלתי נלאה לשים מסכה לבין כח עליון שמראה
לנו שוב ושוב ומוכיח שאין דבר אחר מלבדה וכבר עדיף להשתמש בה
אם אין לאן לברוח..
"כן, עכשיו תורך, אני מחכה.. ", " טוב תעזור לי כאן - יש לי
הרגשה שאתה הרבה יותר טוב ממני בזה..", " את טועה ובגדול.. אני
ממש לא טוב באילתורים מהסוג הזה.." חייכתי "את יכולה להגיד
שתקני לי בזוקה בתנאי שאני אתן לך את העתידות.. " , " אין
סיכוי.. אני כבר עליתי עליהם, הם מחדירים בנו את כל העתידות
האלה מגיל קטן ועכשיו הם מתפלאים איך נוצרו כל כך הרבה
מיסטיקנים במדינה.. כולם גדלו על בזוקה, מה הם חשבו?? " הוא
התחיל לצעוד לכוון הגינה ואני עם הסיגריה בפה שעדיין היתה
כבויה כי לא מצאתי את האש והיד מחטטת בתיק כשכל הגוף שלי מכופף
קדימה, מנסה ללכת אחריו וכמעט נתקעת בעמוד חשמל.. "את רואה למה
זה לא בריא לעשן?? יש סכנה להתקע בעמודים..", "כן.. רק במקום
זה מאיימים עלינו שנחטוף סרטן.. אמרתי לך, אף אחד לא מספר לך
את האמת .."
הגענו לגינה ולרגע הרגשתי שאנחנו כמו שני ילדים קטנים שחוזרים
יחד מבית הספר ושניה לפני שעולים לאמא לארוחת צהריים מתיישבים
בספסלים למטה ונסים למצוא קצת הצדקה לחיים האלה.
"אז למה את מעשנת אם את יודעת שזה לא בריא?", "כל מה שנותר הוא
לנשום עמוק ולהוציא עשן, לא ידעת?!" , "נו אז את כן שנונה!!" ,
הוא צחק ולא הייתי בטוחה אם הוא צחק עליי או איתי.. " לא, סתם
שומעת את המוזיקה הנכונה כדי שתמיד יהיה לי שורה טובה לפלוט
במצבים כאלה..", "זה שורה משיר?? איזה שיר??", " היהודים.. ",
" להקה מצויינת.. לא לכל השירים שלהם התחברתי, כנראה שזה היה
אחד מאלה שלא..", "זה דווקא אחד הטובים שלהם.. " והינה הגיעה
לה בכל הדרה המלכה שמלכות, זאת שתמיד אבל תמיד מגיעה בזמן הכי
לא טוב, הכי לא מתאים ובכלל מי המציא אותה?!?!?
השתיקה.
"רק הכרנו וכבר אנחנו שותקים??" הישיבה על הספסל, האש שמצאתי
והרוח הקרה שגרמה לי עוד יותר לפנטז על החיבוק שלו, החזירו לי
לאט את הביטחון העצמי..
"שתיקה זה טוב.. אני אוהב שתיקות.. פחות זיוני שכל.." ואני
פחדתי להגיד כוסאמו לפני שניה.. "כבר לא נשארו הרבה אנשים
שבאמת יודעים לשתוק.. את יודעת.. שתיקה אמיתית. לא סתם כי אין
מה להגיד.. דווקא בגלל שיש יותר מדיי ופשוט אפשר למצוא את הדרך
להעביר את זה מבלי לנסות להגיד את במילים.." נפלתי על פסיכי
כמוני. כי תמיד כשאני אומרת משפטים כאלה ומנסה להחדיר מעט מזה
לאנשים מסתכלים עליי במבט תמוה כאילו שראו מה שיש לי בתיק וגם
הם מתכוונים לאשפז אותי.. ושניה אחרי שנזכרתי בתיק אספתי אותו
אליי וחיפשתי לי חתיכת מסטיק בתחתית שבטח זרוקה לי שם,מחפשת
סתם משהו שיתחכך לי בשיניים..
המשכנו לשבת ככה עוד כמה דקות עד שהתחיל לרדת גשם. מפתיע שוב,
הוא לא זז. רק הביט בי, מופתע כמוני שגם אני לא ישר קפצתי לחפש
מסתור. הביט בי מחייך.. "מאיפה הגעת ככה פתאום?", "מכאן..
מהקיוסק, שכחת??" הייתי חייבת להיות צינית.. היינו יותר מדיי
רציניים בדקה האחרונה.. "לא, לא שכחתי.. זה אחד הדברים שמבאסים
תמיד.. אתה מוצא מישהי ומאותה שניה אתה לא רוצה פשוט שהיא תלך
לשום מקום. שתישאר רק איתך..", "ראית אותי הולכת? אני כאן..
גשם, לא גשם, שמש, שלג, טילים, אני כאן.. חושבת בדיוק מה שאתה
חושב.." , " אני גם לא הולך לשום מקום.. בעצם אין לי כל כך
לאן.. הרבה יותר כיף פה..".
הוא נעמד וסידר לעצמו את המעיל, חיכיתי שיגיד משהו, רציתי
שיגיד.. אלוהים יודע כמה שרציתי.. הוא הביט בי שוב פעם, עצם את
העיניים וחייך..
ואני עדיין כאן.. על הספסל.. מנסה לא מנסה להבין מה היה כאן עד
לפני שניה.. וזיכרון אחד קטן שמלווה אותי.. הדמות שלו שנעלמת
לי מהקצה השני של הגן.. |
