כשראיתי אותו לא ידעתי מי הוא,אני חושבת שבאותו רגע גם לא
ידעתי מי אני בדיוק,רציתי לברוח וניסיתי,באמת שניסיתי אבל לא
הצלחתי מספיק...
הוא תפס אותי בשמלה והתחיל לגעת,ידיו המחוספסות,המלוכלכות
נוגעות בגופי...
תחושת בחילה תקפה אותי באותו הרגע,וגם בהלה,בהלה נוראית-כיאילו
שכל חיי תלויים באותו הרגע-והם היו...
אחרי שהוא סיים הוא לא הסתכל עלי,לא חייך,היה אדיש,הסתובב
והלך,כיאילו מה שעשה היה הדבר הכי טבעי בעולם-ואולי זה
היה-בשבילו...
אני נשארתי שם,בוכה,מדממת,מבולבלת...
ברחתי הביתה צורחת ולא נתתי לאף אחד להתקרב אליי שוב..
מאז לא ראיתי אותו שוב ואם הייתי רואה זה לא היה משנה בהרבה.
אני שכחתי,הבלגתי והוא בטח כבר חזר על המעשה עם בחורות
אחרות...
אף אחד לא ידע מזה וגם לא רציתי שידעו..לא הייתי זקוקה לרחמים
מאף אחד..
ועכשיו,בכותבי את הקטע הזה אני נזכרת שלא שכחתי הכל לגמרי..
ואולי זה טוב,אני לא יודעת,אני מסתכלת במראה ורואה את הצלקת ש
הוא הותיר לי ליד עיני השמאלית...
גם אם ארצה לא אוכל לשכוח.....