עורה אדום מהקרצוף, והיא יוצאת מהאמבט. היא מנגבת את עצמה
במגבת הגדולה ואחר כך תולה אותה על הדלת. היא מנסה לראות עצמה
דרך האדים שעל הראי. הכתם המטושטש שמביט בה מעביר יד בשיערו.
טיפות ניתזות אל ההשתקפות, נוזלות ומעוותות. היא לוקחת בידה
מגבת קטנה וטופחת אותה אל פניה. היא מושכת בשיערות ומסובבת
אותן, מהדקת אותן לפקעת ועוטפת במגבת. היא שולחת יד אל דמותה
שמולה, נוגעת בזכוכית הקרה ומזדעזעת.
קול צעדים נשמע במסדרון. היא נוגעת בידית, מוודאת שהתא נעול
בלי משים. היא מצמידה את אוזנה אל הדלת הלבנה לרגע, שומעת את
הצעדים פונים ממנה והלאה.
עכשיו היא לוקחת בידה פינצטה. היא מרפרפת בידה על ירכייה, על
הברכיים ועד לכף הרגל. היא תולשת במהירות כמה שיערות שלא
הבחינה בהן קודם. אחרי חמש הפעמים הראשונות, היא לא מרגישה את
הכאב. היא מעבירה יד על קרסולה הימני, מטפסת לעבר השוק
ונעצרת.
המשחה נמצאת במדף הקטן שמעל האסלה. היא שולה ממנה כמות מספקת
ומעסה אותה אל תוך שריריה. היא לשה את בשרה, מורידה את הטבעת
כדי שלא תפריע. היא ממשיכה לצבוט ולהחליק את רגליה, את ידייה,
את חזה. ואחר כך היא נוטלת את המשחה השנייה, מהקופסא הקטנה
יותר, ומחליקה על פניה.
קול מגיח מהעולם שמחוץ לחדר האמבטיה. היא עונה שהיא כמעט
מסיימת, והנה היא כבר יוצאת. הקול ממלמל משהו, אך היא לא שומעת
אותו בכלל. הקול הצרוד והרם הזה נשמע לה לפתע כמו רחוק. היא
שומעת אותו אבל לא מקשיבה. מבינה מה נאמר, אבל לא חושבת. אגרוף
ניטח בדלת, והיא נעמדת. צעקה נפלטת מגרונה, עוד רגע. היא
מתביישת בקולה שנשמע דקיק. היא חוזרת אל הצעקה בראשה, מתאמנת
מה תאמר כשתגיע הדפיקה הבאה.
והחדר כבר לא חם כשהיה, והראי שמולה מטפטף לאיטו לעבר הכיור,
טיפות טיפות של השתקפותה, שמחליקות במורד דמותה ונקוות בשלולית
קטנה. ופתאום, כאילו ממהרת, קורעת המגבת משיערה ומנגבת היטב את
הראי שמולה. הכתמים ושבילי הטיפות מתערבבים, יוצרים דמות חדשה.
היא ממשיכה בניגוב, עד שהראי מבריק ואין עליו טיפה אחת של מים.
היא רואה בו את החבלות והסימנים שנותרו בה, ולמרות שהראי יבש,
עדיין נוזלות טיפות על השתקפותה.
היא עוטפת את עצמה במגבת הגדולה. מניחה את הפינצטה בכוס,
והקרמים במדף שמעל האסלה. היא מקפלת את המגבת הקטנה ומניחה
אותה במקומה, ליד הכיור, מחליקה יד בשיערה, ויוצאת.