אין אלוהים.
ולמה אני אומר את זה? כי אני כועס עליו. ולמה זה? כי הוא כבר
לא עוזר לי. איזה כיף להיות ילד קטן, שכולם מספרים שיש דבר כזה
מלמעלה ששומר עליך ואוהב אותך, והוא של כל האנשים, אבל הוא גם
מאוד אישי. זה התקופה הטובה של החיים- אתה עצוב? כועס? כואב
לך? רק תדבר עם אלוהים, או יהוה, והוא יסדר. לא משנה שזה אף
פעם לא עובד. העיקר שתתפלל. אתה שמח? מאושר? תודה לאלוהים, הרי
הוא עשה את כל זה, וצריך להתפלל אליו כדי שהוא יעזור לך.

גיל המעבר- אני לא יודע באיזה תקופה זה היה אבל הפסקתי להאמין
בו. לא יודע למה, אבל זה לא נראה לי משהו כל כך חשוב. עדיין
דיברתי איתו קצת, סיפרתי לו מה קורה איתי, אבל הוא אף פעם לא
ענה. וזה היה אכזבה גדולה. לא רק שלא ממש הצליח לי בחיים
בתקופה הזאת (דרך אגב, אני דיי צעיר, אז התקופה הזאת היא בערך
שהייתי בן 7 או 8, עד גיל 12) אלא שגם כל מה שביקשתי ממנו לא
היה.

היום- אין אלוהים. זה לא שאני לא מאמין בו, אלא אני יודע
שאלוהים
הפרסונלי, ששומר על העם היהודי, ואיכפת לו אם אני אוכל חזיר או
לא, ואם אני נוסע בשבת, פשוט לא קיים. יכול להיות שיש כח
עליון, אבל גם הוא לא ממש מדבר איתי. ולמה אני יודע את זה?
בגלל 2 ימים, שמתרחשים בזמן זה, פשוט אומרים לי שלא יכול להיות
שהוא קיים. הימים האלה הם: יום השואה ויום הזיכרון. ככה אלוהים
שומר על העם הנבחר שלו? בלרצוח אותו? ולגרום לו למות גם בגלל
שאיזה שהוא עם החליט שהוא מעלינו, וגם בגלל שצריך היה להגן על
המדינה הזאת? אלוהים הזה לא קיים. ועוד אם טוענים שכל אלה שמתו
לא האמינו בו (מה שדרך אגב הוא חילול כבוד המת באופן מחפיר),
אז זו טעות. יש המון סיפורים על אנשים שהאמינו בו ומתו.