השניות, כשעות נראו
הדקות, כשנים נדמו
יושב בתחנה וחושב,
בוכה קצת, מתאכזב.

האוטובוס - כה קרוב היה
אך אני, פספסתי אותו
בוהה בו קטן ומתרחק
אם רק הייתי רץ לקראתו

תכף יגיע אחר, אמרו לי,
אך אני לא הייתי מוכן להתפשר
הנה מגיע נוסף עדכנו אותי,
אך לא רציתי אוטובוס אחר

הוא איננו מצועצע כאוטובוסים האחרים,
ונהגו איננו וולגארי כשאר הנהגים,
הדלת - ידנית, אף לא חשמלית
אך בתוכו - תחושת אהבה אמיתית

והיא - גם כן ממתינה,
ואולי גם היא לאוטובוס הנכון מחכה,
אך לאחר שאת עיני ליבי אימצתי,
הבנתי, שהיא כל מה שחיפשתי

רעידות המנוע כפעימות ליבה,
והחום שבפנים, כחום שהיא מקרינה,
לקראתה כבר רצתי, עד כדי קוצר נשימה,
אך כשסוף סוף הגעתי, סירבה לפתוח את דלתה.