היא עייפה.
נוחתת על ספת העור הרכה,
כמהה לדמות גברית שתעסה את רגליה הכואבות
מכובד המשא
מחוסר המנוחה
שגילתה בלילות.
ואין כזאת.
בליבה היא מרגישה את לבבו פועם,
בקצב דומה לשלה
זוחל ומשתרע בחלל בטנה הקטן
במימי אהבתה השפוטים
כגזר קורבן.
הוא זקוק לה
והיא יודעת
שאסור לה ללכת למקום אחר,
למען כדור הפלאים התופח
למען חיים חדשים.
היא עייפה.
נותרו לה ימים ספורים
היא נכון לעכשיו מחכה
שיפציע שחר האור הטהור
שיפצה את פיו החסר
וישמיע לה את הצלילים
ששכחה לשמוע
לפני עשר שנים.