פעם, לפני זמן כה רב, היא ישבה וכתבה, ללא סוף אך עם התחלה.
באותם הימים, כה שלווים ונהדרים, היא חרטה שורות על שורות על
ערמות של דפים.
היא ציירה תיאורים, והזריקה בתוך הנייר חיים.
היא שאפה את החיים, והפכה אותם לסיפורים כה יפים.

אך אט אט התמעטו הדפים, והימים הפכו רעים.
העטים יבשו והלשון נשחקה.
היא נשכה את לשונה, ומצצה את קצה עטה,
אך העלים נשרו אל מול עיניה ללא שמץ השראה.

אמש היא התיישבה, ונטלה דף ועט בידה.
היא בהתה בדף והידקה את אחיזתה בעט, אך מאומה לא נמצא.
היא ניסתה לכתוב, אך ללא הצלחה.
ולבסוף רק מילה אחת שורבטה, אך גם היא נמחתה על ידי הדמעה
שנשרה.

כל היום היא ישבה ובכתה, אולם שום ניצוץ של השראה לא בא אל
ידה.
ומאז ועד היום היא רק יושבת ובוכה, על המעיין שיבש ללא כל
התראה.