בפעם האחרונה שהייתי אצל גיסתי בחיפה,  נסענו לכייף בקניון
הגדול,  אשר רק נפתח.  נכנסנו לחניון, ממש ללא כל בעייה מצאנו
חנייה (בקושי הייתה תנועה),  אני, כנהגת אלופה,  חניתי יפה
ברוורס, כדי שיהיה לי קל יותר ביציאה.  רשמתי בזכרוני את פרטי
מקום החנייה,  ויצאנו מאושרות ושמחות לעוט על החנויות.
בקיצור,  הסתובבנו פה,  הסתובבנו שם, קנינו שטויות ובגדים,
סעדנו את ליבינו,  הבטנו בעוברים ושבים (אל תשאלו מה דיברנו,
כי לא אגלה).
בתום בילוי של כארבע שעות,  החלטנו שאנחנו לכיוון ביתה
מתקפלות. אנחנו פונות למעלית, עליה כתוב שהיא אמורה להוביל
לחניון, יורדות, ופונות לכיוון בו אמורה להיות המכונית.
צועדות לנו בביטחון, ואפילו מוצאות את המכונית במקום שציינו
לעצמינו.  אלא מה?  היא לא נפתחת למרות לחיצות חוזרות על השלט.
בשלב מסויים התייאשתי, והחלטתי לנסות לפתוח את המכונית במפתח,
לפתוח מבפנים את מכסה המנוע, לשתק את האזעקה שוודאי תפעל
בקול,  ולהגיע הבייתה בשלום. אני מנסה להכניס את המפתח בחור
מנעול דלת האוטו, ו.....יוק...- לא נכנס המפתח, הדלת לא נפתחת,
מנסה שוב לפתוח עם השלט, - כלום.  בשלב מסויים,  עמדתי מאחורי
הפגוש האחורי וניסיתי לפתוח במפתח את תא המטען, כדי להיכנס
לאוטו דרך הבגאז',  ואז,  רק אז,  ראיתי את מס' האוטו,  נכנסנו
למצב של היסטריית צחוק,  שעה אנחנו מנסות לפרוץ מכונית לא שלנו
באין מפריע, ובלי לקלוט שאין זו מכוניתי. מזל שבעל הרכב לא
הגיע,  אנשים לא קלטו מה קורה, כי אחרת הייתי מסיימת את היום
במשטרה כפורצת מכוניות מדופלמת.  
עזבנו את המקום כמעט בריצה,  ופתחנו בחיפושים אחרי מכוניתי שלא
נמצאה. כך ביזבזנו כמעט עוד שעה.  אחרי שכלו כוחותינו,  פנינו
וביקשנו עזרה מאחד השומרים, רק אז הסתברו מס' עובדות "פעוטות"
:
א. חיפשנו את המכונית בצבע הלא נכון, וזאת מכיוון שהיה זה
בדיוק לאחר שהחלפתי מכונית מאותו דגם לשנתון חדש וצבע שונה.
ב.לכל חניון יש שתי קומות בשני צדדים, עם שינוי קל מאוד
בסימון.

סוף טוב, הכל טוב,  האבידה נמצאה, ואנחנו הגענו הביתה באיחור
של יותר משעתיים,  אך עם המכונית ה"אבודה".