"למה לעזאזל חשבת שנזדיין על הפעם הראשונה שאני פוגשת אותך?"
שאלתי אחרי כמה דקות של שקט, כשהלשון של עמית כבר הייתה טחובה
עמוק בפה של מאיה.
"אני תמיד מסתובב עם זה בכיס, זה לא היה מיועד לך" הוא אמר
ובעט את נעליו לריצפה.
"טוב, בסדר" אמרתי, לא היה לי כוח להתווכח עם האדיוט.
"אוקי. את רוצה שאהיה כן איתך?" הוא אמר פתאום ובטון שונה
לגמרי.
"כן"
"יש שאומרים ש.. שאת לא קשה להשגה" הוא סיים בקושי מה את
המשפט.
"אומרים ש-אני שרמוטה?!" צעקתי
"כן" הוא אמר בבהלה קלה, זרקתי את הסיגריה והתקרבתי אליו.
"מי?"
"מי מה?"
"מי אומר שאני שרמוטה?"
"אף אחד לא אומר שאת שרמוטה, פשוט שאת.."
"שרמוטה"
"אני לא יכול להגיד" הוא אמר בשקט והשפיל את המבט.
"מה זה? כיתה ג'? בחיית, לשם שינוי, אל תהיה מנייאק ותגיד לי
מי אמר"
הוא גימגם קצת, ניסה עוד להילחם ובסוף פלט "אורן"
"אורן?! האפס הקטן והמושתן הזה אמר שאני שרמוטה? מי מכיר אותו
בכלל?!" התחלתי לצעוק ולהשתולל.
"זה לא כאילו הוא אמר לי הוא פשוט רמז לי ש.. שאת לא מה שאת
נראית, ואני פשוט הנחתי שלזה הוא התכוון, אבל לא באתי בגלל
שחשבתי שיקרה משהו בינינו, ביקשתי מעמית שיפגיש אותי איתך כבר
לפני חודש, ואורן רק היום דיבר איתי, הבאתי את זה רק למקרה
שממש נתחבר ולכי תדעי... אבל אני די בטוח שזה לא יקרה עכשיו"
הוא צחק במרירות וחייך אליי בתקווה.
ביעסתי אותו בטירוף, עם פנים חתומות חזרתי לחלון והצתתי סיגריה
חדשה, הוא שאל בשקט אם הוא יכול לקחת אחת ואני משכתי בכתפיי,
שיעשה מה שהוא רוצה.
עמית נכנס דרך הדלת אחרי שניה, היה לו אודם מרוח על כל הפרצוף
והחולצה שלו הייתה מקומטת לגמרי, נשבעת שהוא הילד הכי חרמן
שאני מכירה. תעירו אותו באמצע הלילה והוא יהיה מוכן לפעולה.
"אתם מסריחים את כל הבית!, תעשן מחוץ לחלון" הוא אמר לדור
וניסה לנגב את האודם שהיה מרוח על כולו.
"מתי הספקת?" חייכתי אליו, נדהמת.
"לעולם אל תזלזלי בכוחותי הבלתי מוגבלים"
"דווקא עכשיו אני די מזלזלת.." דור פרץ בצחוק ועמית בתגובה גנב
לו את הסיגריה. "היי!" הוא אמר וגנב לי את הסיגריה
"אתם לא גוררים אותי לריב המטומטם הזה, אינפנטילים" אמרתי
ונשפתי את העשן שכלאתי בתוכי לאויר הלילה הצונן.
"אנחנו אינפנטילים?!" עמית שאל ולפני שידעתי מה קורה עמית משך
אותי מהחלון והפיל אותי על המיטה שלו, ואז החזיק את הידיים שלי
וישב על הרגליים שלי "נו! עמית!" אבל עמית, לך תעצור אותו
כשהוא נכנס לאטרף. הוא גחן מעלי וזימזם שיר שאני ממש שונאת,
ישר לתוך האוזן שלי. נאנחתי והדבקתי נשיקה קצרה על הפה שלו
"עכשיו אני יכולה ללכת?" עמית חייך "בגלל שביקשת כל כך יפה"
הוא אמר וקפץ מעליי, דור שכמעט התפוצץ מצחוק מכל הסיפור עמד
עכשיו המום ועיניו פקוחות לרווחה. "אתם.. אתם ביחד?" הוא שאל
בקושי, הבטתי על עמית ובחזרה על דור "נראה לך? עם המכוער הזה?
היה מת" עמית נחר בבוז
ודור נרגע.
"נלחצת מהנשיקה האומללה הזו?" שאלתי, דור הינהן. "אז אם אתה
נלחץ מזה חכה כשתראה אותנו..." עמית מיהר לסתום לי את הפה
"ששש, אין צורך להבהיל אותו למוות" הוא הביט בדור שנראה מבולבל
ביותר ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל ונפלנו על המיטה. אהבתי את
עמית, אין ספק. למרות כל השטויות והעצבים שהוא נתן לי הוא היה
החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם.

בדרך חזרה הביתה, בסביבות אחת בלילה, דור שאל אותי אם אני
יוצאת ביום שישי למסיבה גדולה שהייתה מתוכננת במועדון שממש
אהבתי.
"כן, אתה בא?"
"אני חושב... נראה כבר, נראה לי. אה.." הוא גימגם, בחיית, תהיה
יותר שקוף וזהו, כמעט צחקתי עליו, אבל הפנים הרציניות שלו
הוציאו לי את החשק.
"עם מי תלך? אם תלך?" שאלתי וסימנתי לו שהגענו לבית שלי.
"בטח עם עומרי, עידן, כל אלה"
"אם החברים שלך לא יילכו אתה מוזמן לבוא איתנו, איתי עם עמית
אייל והפוסטמה שעמית יסחוב, מי שהיא לא תהיה" דור חייך
"תודה, לילה טוב" הוא אמר והלך.
בחיים שלי, אבל בחיים שלי בן לא התנהג ככה לידי. או שהוא ממש
ביישן ומאוהב בי או שזו טכניקה חדשה של בנים, הגישה הביישנית,
דווקא שיטה חכמה. בטוח תעבוד.
"נועה? יש לך שעת אפס היום?" מי זה בחמש בבוקר, מה הוא רוצה
ממני. אה כן, זה אבא שלי, והשעה בכלל שבע.
"לא."
"את בטוחה? במערכת שעות שלך כתוב שכן" אבא שלי, שיהיה בריא, אף
פעם לא יגיד לך ישירות שהוא לא מאמין לך, לא, הוא יהיה עדין
ובדרכים עקיפות יוציא את האמת, לפעמים, זה ממש עובד.
אבל לא כשהשעה שבע בבוקר ואני ישנתי רק כמה שעות.
"אבא, אין. ביטלו כי המורה בכנס" אמרתי ומיהרתי להתחפר חזרה
מתחת לפוח החם. אז מה אם אמצע הקיץ ו- 30 מעלות כל לילה? פוך
תמיד כיף.
בשעה רבע לשמונה קמתי סוף סוף ובקושי הספקתי לצחצח את השיניים
ולשים חולצה לפני שהייתי צריכה לרוץ לתפוס את האוטובוס.

"איילה מה זה חמה עליך" עמית הזהיר אותי כשנכנסתי לבית ספר,
כבר פעם שלישית שאני לא מגיעה לשעת אפס ואצלנו בבית ספר לא
רואים את זה בעין יפה כשתלמידים מוותרים על שיעורים למען עוד
חצי שעה של שינה (למרות שזו הרבה יותר תורמת לנו, ככה אני
טוענת).
"לא נורא" אמרתי והתיישבתי לידו בשולחן הקבוע שלנו בסוף הכיתה,
ליד הדלת. כל מורה שהייתה לנו אי פעם ניסתה להפריד בינינו אבל
איכשהו, אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו יחד שוב, ונכון שיש לישיבה
ליד עמית הרבה יתרונות בד"כ במבחנים אין לו שום תועלת, הוא
יודע עוד פחות ממני.
השיעור הבא התחיל עם בוא הצילצול המרגיז שלנו, שהוא איזשהו
מנגינת ילדים לא מוכרת. מעצבן ביותר.