[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רעות לוי
/
ריקנות

לפעמיים ההרגשה הכי בולטת אצלי היא ריקנות. והריקנות היא זו
שגרמה הכל...

היה זה יום בהיר..אני נסעתי במכונית ליד אימא שלי ושתקתי,
הסתכלתי מהחלון על העולם וחשבתי ממה עשוי כל דבר, ולאט, לאט
קיבלתי בחילה! והצטערתי שבכלל התחלתי ללמוד ביולגיה..
המשכתי להסתכל מסביב.. בחוץ, על השמיים, על צורות העצים
המשונות.. והרגשתי כמו אחת, שיודעת הכל, ולא יודעת כלום. זאת
ההרגשה שתמיד שנאתי..
כשירדנו מהמכונית הרחתי את האוויר החנוק של העיר, והתחלתי
להשתעל.
"אימא בואי נעשה את זה מהיר אני שונאת את תל אביב!" קיטרתי.
"ניצן תפסיקי להתלונן יש חתונה לדודי ואנחנו צריכות לקנות
בגדים חדשים, אף פעם לא אהבת ללכת לקניות!"
'זה נכון' חשבתי... 'בשביל מה צריך ללכת לקניות ? בוחרים כמה
חולצות וזהו! למה אי אפשר לעשות מידה שמתאימה לכולם? למה כל
דבר חייב להיות מסובך בעולם הזה!?', רציתי שפעם אחת הכל יהיה
פשוט, פעם אחת בלבד.
הייתי אז בת 16 וחצי, 'גיל הטיפשיעשרה' ככה אימי קראה לו.
הסתובבנו בין החנויות, ואימי מצאה כבר כמה בגדים, ואני רק
נעליים יפות שממש הלהיבו אותי..
כשאימא שלי עצרה ליד איזושהי חנות בגדים, ראיתי חתולה קטנה
שוכבת על כיסא סבא כזה.. ומסתכלת מסביב.
לא ידעתי למה, אבל פשוט הרגשתי את הצורך ללכת ולהסתכל עליה
מקרוב.
התקרבתי אליה והסתכלתי לתוך העיניים שלה, הרגשתי הרגשה מוכרת
כלשהי..ליטפתי אותה..מה שהיה מוזר לי שרוב החתולות הכלבים ושאר
החיות, כשמסתכלים להם בעיניים ישר מזיזים את הראש, כאלו זה
כואב להם, אבל החתולה לא הייתה כזאת, היא הסתכלה לתוך העיניים
שלי וכשקמתי קפצה לידיים שלי.
הייתי מופתעת אבל המשכתי ללטף אותה, כשפתאום שמעתי קול מאחורי
שהשתעל בכוונה תחילה..
"'אחם אחם' ... אני רואה שאת והחתולה שלי מסתדרים טוב" אמר,
אני עוד הייתי עם הגב אליו, ואז הסתובבתי מהר והסתכלתי עמוק
לתוך העיניים התכולות שלו.. הוא היה ילד עם שיער שחור פחם
ועיניים כחולות בהירות, ניראה קטן מעט עם פנים של מלאך..
הבטתי בו וראיתי שהוא מסמיק מעט.. "הממ.. כן היא יפה מאוד
הייתי חייבת ללטף אותה" עניתי במהירות מסויימת, מניחה את
החתולה חזרה על הספה הקטנה ומציגה את עצמי "היי, אני ניצן".
"נעים מאוד ניצן, אני רועי", לא עניתי, הסתכלי על פניו המתוקות
וחייכתי..
"ניצן, לאיפה נעלמת יש לנו עוד המון מקומות ללכת אליהם ואת פה
משחקת עם חתולה ומדברת עם בנים!" אימי צרחה עלי.. אך לא הקשבתי
, הסתכלתי עליו, לתוך עיניו, ולא הסרתי את מבטי.
"חבל שאת צריכה ללכת ניצן" אמר רועי.
ניערתי מעט את ראשי כמי שמנסה לצאת מאשליה ואמרתי בלחש
.."כן...חבל."
הלכתי עם אימא בהרגשת אכזבה, והחלטתי שעדיף לסיים את זה מהר
וללכת הביתה אז לא אתעכב יותר, החלטה ביני לבין עצמי..
רק מה שהיה מוזר הוא שכל הזמן הרגשתי את מבטה של החתולה, חם
חודר לי לתוך הנשמה.. והייתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי..כל
חנות שנכנסתי הרגשתי שמישהו מציץ לתוכה ומחפש אחרי בעיניו..
ועמוק בלב הרגשתי שאני יודעת מי זה..
בעיני חיפשתי אחריו.. אך לא מציאתיו.
הגענו לחנות שלידה הייתה סמטה קטנה.. שיכלתי להתחבאות בה,
אמרתי לאימי שאני הולכת לשירותים, והתחבאתי בה.. לאחר כ- 2
דקות ראיתי את רועי רץ בצעדים מהססים ליד חלון הראווה ומחפש
אותי (כנראה) בעיניו.. יצאתי ממחבואי מגחכת קלות, ובאה
מאחוריו.
"בההה!!!" צעקתי מכה בעדינות את כתפיו.
הוא ניבהל וקפץ ואני התגלגלתי מצחוק מאחוריו, הוא נעשה נבוך
ופניו הסמיקו.
הסתכל עלי וגירד בשערו כלא יודע מה לעשות, או מה לאמר.
לבסוף כשהפסקתי לצחוק הוא פתח את הפה כרוצה להגיד משהו ושתק,
לאחר כחצי דקה אמר:
"הייתי חייב לראות אותך שוב!" הסמקתי קלות ושאלתי "למה?"
בתמימות..
"כי.. את.. מוצאת חן בעיני.." גמגם מעט..חייכתי אליו ואמרתי
"גם אתה מצאת חן בעיני, ובגלל זה לא רציתי ללכת , אבל הייתי
חייבת.."
הייתה שתיקה של דקה בערך ואז הוא תפס בידי ואמר "בואי!" לא
הבנתי לאן או למה, אבל רציתי לבוא איתו.. אז פשוט רצתי אחריו.
הגענו למקום חשוך מעט, קריר עם כמה גרוטאות שכנראה שם ישן וחי,
הסתכלתי עליו בהבעת צער..
הוא הצביע על ספה קטנה שעליה ישבה החתולה שלו והגורים שלה..
חייכתי ואמרתי, "הם מקסימים" "כן.." לחש..
"זה המחנה שלי.. יש לי בית(הרגשתי הקלה מסוימת,אבל עדיין לא
הבנתי..) אבל פה אני אוהב לבלות רוב הזמן..
אני בן 15 וחצי, וההורים שלי עובדים כל היום ולא רואים אותי
בכלל, אני ישן פה הרבה ... אני אוהב את המקום, בלילה להסתכל על
הכוכבים מתחת לשמיכה, מחבק את ניקול, החתולה שלי.. ומלטף
אותה.."
הוא עצר לרגע ונשם עמוק כמי שעומד לבכות..התקרבתי אליו,
הסתכלתי לתוך עיניו התכולות והרגשתי שליבי הולך לאיבוד אחריו..
"אל תתבייש, תספר לי מה שתרצה, אני לא אשפוט אותך... מבטיחה".
הוא שתק לכמה רגעים.. ולבסוף כאשר הביט לעיני כנראה נרגע
והסכים לדבר.. כי מיד לאחר מכן אחל לאמר: "אבי היה מכה אותי,
אז ברחתי מהבית, אני ישן פה רוב הזמן כדאי לא להיות קרוב
אליו.. אבל כשרק אימי בבית אני בא אליה ויושב איתה, אוכל איתה,
מדבר איתה.."
דמעות נצצו בעיניים התכולות שלו.. והרגשתי חובה מסוימת לחבקו..
חיבקתי אותו והצמדתי אותו קרוב אלי.. הוא התחיל לבכות על כתפי
וגם אני התחלתי לבכות.. ידעתי שאני חייבת לחזור הביתה, אבל היה
לי פשוט טוב שם, פשוט טוב.. אז לא הלכתי..נשארתי שם ימים
מספר.. התאהבתי ברועי ברגע שראיתי אותו, הייתי מחבקת אותו..
מנשקת אותו, משחקת עם ניקול וגוריה ביחד איתו, היינו מדברים
בלילה ומסתכלים על הכוכבים, הוא סיפר לי על עצמו, על משפחתו..
הייתה לו אחות קטנה שהוא מאוד אהב ואמא נפלאה.. הוא סיפר לי
שכבר כמעט שלוש שנים לא ראה את דודיו..גם אני סיפרתי לו על
משפחתי ושאני מעט מתגעגעת אליהם אבל מעדיפה להישאר איתו. כל
יום הוא היה מביא אוכל אני לא יודעת מאיפה, אבל ניחשתי שזה
מאימו, לא העזתי לשאול..
הרגשתי מלאה, שכל הריקנות נהפכה לאושר בלתי מוגבל.
הגיע יום שלישי, וידעתי זאת מהעתיון של יום ליפני.. לא קראתי
את העיתון, רק הסתכלתי מה התאריך וזרקתי לצד.. לא עניין אותי
כלום חוץ מרועי, היה לי טוב ולא רציתי שמשהו ישתנה.
חיכיתי כל הבוקר לרועי, הוא תמיד היה נעלם בבקרים וכשהיה מגיע
היה מחבק אותי.. רציתי להרגיש את חיבוקו ושלא יעזוב לעולם,
הייתי מאושרת.
רועי הגיע למחנה שלנו, הוא בא בריצה, עוד מתנשף.. הוא בא עם
עיתון.
עיניו נצצו מבכי, וידעתי זאת עוד מהפעם שבכה לי קודם
לכן..כשהכרנו.
הוא הראה לי את העיתון.. אך אני לא הסתכלתי על העיתון, הסתכלתי
לתוך עיניו וידעתי, ידעתי שמשהו רע קרה.. הוא הצביע על העיתון
ואמר לי "הביטי" .. קראתי.. היה כתוב על אחותו הקטנה, שמתה
ממכות האב.. ועל הילד שהוכרז כנעדר משכבר שנים... שזה הוא...
ועל האימא שכעת בודדה כשהאב במעצר .. ובוכה.
"מגיע לו!" סינן בין הדמעות.. "אחותי הייתה ילדה טובה, הוא לא
היה צריך להכות אותה! מי נתן לו את הזכות!?" ואני שתקתי
וחיבקתי אותו.. הוא המשיך לקלל ככה את אביו להוציא משפטים לא
קשורים ..
ואני פשוט חיבקתי אותו, פתאום הוא שתק, ואז עזב אותי וקם.
הוא התחיל ללכת, זורק את העיתון לכיווני.. לבסוף, שאלתי "לאן
אתה הולך רועי?" הוא לא ענה, והמשיך ללכת. ידעתי שרועי יכול
להסתדר לבד, וניחשתי שהוא הולך לאימו ולכן אסור להפריע לו..
אך הוא לא חזר, חיכיתי לו עד לבוקר שלמחרת, ואז עמדתי לקום
וללכת לחפשו..ופתאום הוא בא..
מאושר, התחיל לרקוד ולתפוס בידי.. השתולל משמחה ואושר, לא
שאלתי מה קרה רק רקדתי עימו.
לבסוף הפציר "ניצן! הוא בכלא! לעולמים!, אימי משוחררת, אני
יכולה לחזור הביתה ולטפל בה!"
הייתי מאושרת בהתחלה, אך שהבנתי מה דבריו אומרים שתקתי והלכתי
לשבת בפינה, מלטפת את ניקול.
"אבל, רועי,אם תלך, מה יהיה איתנו?" רועי הפסיק לרקוד ולשמוח
ובא אלי וחיבק אותי..
זכרתי את השיחה שלנו על כמה שאנחנו רוצים שהעולם יהיה פשוט,
ושלכולם יהיה טוב..השיחה הייתה ביום השני שישנתי איתו..
כשצפינו בכוכבים מחובקים עם ניקול ביננו.
הוא אמר, "חכי שנייה!" ורץ.. הוא הביא את העיתון של הבוקר ואמר
לי "תפתחי בעמוד 7".
ראיתי את התמונה של אימא שלי בוכה... ושכתוב "ניצן משולם
נעדרת" ויש תמונה שלי..
הוא אמר שראה זאת מקודם ושכח לגמרי,אבל לא הקשבתי.. הסתכלתי
באימא שלי שבוכה, והתחלתי לבכות ונזכרתי כמה אני מתגעגעת
אליה.. הוא חיבק אותי. אני ורועי נשארנו מחובקים עד הלילה..
בלי להגיד כלום.
לבסוף אמרתי "רועי, מה יהיה עכשיו? אתה תחזור לאמך, אני אחזור
למשפחתי, ומה אז? מה יהיה איתנו?"
רועי נשק לי.. ואמר "ניצן, אין דבר פשוט בחיים.. אין."

הרגשתי ריקה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בראד פיט? הייתי
עושה לו טובה.




בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/4/03 11:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות לוי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה