את ג'נין הכרתי ברייב נגד הכיבוש. מצחיק לחשוב שאותו אירוע
תמוה ברחבת המוזיאון, שאורגן על ידי צ'יקי ארד האירוויזיוניסט,
הפגיש ביננו. למעשה נפגשנו עוד קודם, אחרת היא לא היתה פונה
אלי, ואומרת באנגלית שאני נורא מוכר לה.

הימים חלפו גדושים באירועים, ואז בקיץ הגיע זמנו של סרז'
לעזוב. סרז' החצי צרפתי חצי גרמני הגיע כמתנדב אצלנו בישוב,
אבל היה בו משהו שונה מכל השאר. מה שאהבנו אצלו לא היה הזרות
שלו, שלא נאמר אקזוטיקה, אלא שהוא היה בדיוק כמונו. במסיבת
הפרידה ממנו היא פתאום ניגשה אלי, התיישבה וביקשה שאזכיר לה את
שמי. שם כמו שלה לא שוכחים. היא שאלה לשלומי, עניתי בקיטור על
תקופת המבחנים המתישה. אחר כך היא הצליחה להפתיע אותי בשאלה
הכי ישראלית שאפשר "מתי השתחררת?". התפלאתי מה פתאום בחורה
גרמניה שואלת את זה, עד שהוצאתי ממנה שמדים זה הפטיש שלה.
טרחתי לידע אותה שאין גבר ישראלי שלא שומר מדף בארון עם כמה
חליפות מדים וזוג נעליים צבאיות למקרה הצורך. אחר כך היא ספרה
לי על הדירה הענקית שמצאה בעין כרם, כמה שהנוף שם מדהים, ואם
בא לי להרגע  לכמה ימים בתום תקופת המבחנים אני מוזמן לשם. היא
לא שכחה להזכיר שהשותפה שלה מתכוונת לנצל את החופשה כדי לרדת
לסיני. היא נפרדה ממני, נגסה בתפוח שהיה בידה תוך כדי קריצה
אלי והלכה. אני נשארתי להרהר בכמה שהעולם מוזר. הנה אני יושב
במסיבת פרידה מסרז' שהפך לאחד מהחבר'ה ממש, ושוב פוגש את אותה
המתנדבת הקלאסית שיובאה לכאן דרך איזה ארגון שבא לכפר על מה
שהיה, והיא ישר מזמינה אותי להרגע אצלה לכמה ימים.

הימים המשיכו לחלוף, הגיע הסתיו ועונת הכדורסל איתו. מדי פעם
תהיתי מה היה קורה לו הייתי נענה להזמנה שלה, או היא לשלי לבקר
אצלי בתל אביב. פעם בחישוב שעשינו, אני ושמול, הגענו לזה שאם
יש דבר שאנחנו באמת מתמידים בו עם השנים זה מכבי. לפחות 16 שנה
שאנחנו בימי חמישי מרותקים לטלויזיה, או עם קצת מזל פעם בכמה
שנים מגיעים להיכל. ממקאדו וגאליס ועד בודירוגה וקירלנקו כולם
כאילו למדו איתנו באותה כיתה או עשו איתנו איזה קורס בצבא.

שוב הגיע יום חמישי, יום חמישי רגיל בו מיהרתי מהלימודים
לעבודה, ואז שמול התקשר. הוא שאל אם אוכל להשתחרר מוקדם
מהעבודה כי יש לו משהו חלומי להציע לי. הוא אמר שיש לו סידור
בשבילי למשחק בערב, להכנס על תקן מלווה לנכה. הוא מלווה בעצמו
חבר מרותק לכסא גלגלים מדי פעם וזוכה לצפות במשחק על המגרש
והפעם יש לו גם איזה נכה בשבילי. לא הייתי צריך לחשוב פעמיים,
לראות את מכבי מול אלופת אירופה פנאתינאיקוס על הפארקט. חתכתי
מהמשמרת, ומיהרתי להגיע לתל אביב. ממחלף לה גארדיה הגעתי
לאצטדיון בריצה, וחיכיתי לשמול ולנכה אליו אצתוות. בינתיים
צלצל הטלפון, "היי, זו ג'נין מה אתה עושה היום?" תמהתי לרגע על
השאלה ובכלל על עצם ההתעניינות שלה בי. אז היא אמרה "אני מגיעה
היום לתל אביב, אתה רוצה להפגש?" ההרגשה היתה דומה לשל אלה
שמתים בסרטים וכל החיים חולפים בשניות. מכבי תל אביב על הפארקט
שביננו רק הסימון של החוץ מול ג'נין. הצגתי בפניה את הבעיה
והצעתי הצעת גישור להפגש אחרי המשחק. היא אמרה שהיא תכננה
לראות איזו הופעה בבארבי, והיא גם תלויה בזמני אוטובוסים. לא
נשמע שהפארקט של מכבי עושה עליה רושם, תהיתי אם בחורה צברית
היתה מקדישה לזה יותר מחשבה. בקשתי כמה דקות לחשוב. שמול הופיע
ושאל אותי מה אני מהורהר. שתפתי אותו בדילמה, הוא רק שאל אם
אני דפוק, ואמר שיהיו עוד הרבה משחקים. עניתי "כן העונה עוד
ארוכה, יהיו עוד הרבה משחקים" והתחלתי לרוץ לכיוון תחנת
האוטובוס. צלצלתי לג'נין ושאלתי איפה קובעים. היא אמרה שבעשר
היא תגיע לתחנה המרכזית, ומעבר לזה היא לא מכירה את תל אביב
בכלל. אמרתי לה שאפגוש אותה שם. השעה היתה 20:30, תלוי בחסדי
האוטובוסים הייתי צריך להגיע לדירה שלי במרכז, להתקלח להתלבש
ולחזור לתחנה בדרום העיר. רצתי אחרי קו 32 שהתעקש לא לעצור לי.
הרגשתי משהו בין סופרמן בסצינה שהוא רץ אחרי הרכבת למי שאיבד
את סיפור חייו בשניה בגלל פרטים טכניים. אחרי שלוש תחנות
האוטובוס ניצח בתחרות וברח לי. במקומו החלפתי 3 קוים עד שהגעתי
אלי לדירה.

במהירות שיא התקלחתי ובחרתי מה ללבוש, התבשמתי וחזרתי לרוץ
אחרי אוטובוסים בכיוון ההפוך. השעה היתה קצת לפני 22:00 ואני
כבר התייצבתי מוכן במקום אליו מגיעות מוניות השירות מירושלים.
ג'נין טענה שבמונית שירות היא מרגישה בטוחה יותר.

כל כמה דקות הגיע טרנזיט ופרק קבוצת אנשים אל התחנה. חיכיתי
בין כל נהגי המוניות שומע את הויכוחים שלהם, עוקב אחרי תנועות
השש בש, ומחכה לטרנזיט שלי. הנהג המאפיר שישב כל הזמן מולי
התעניין לאן אני צריך. שאלתי אותו באופן היפוטטי כמה היה עולה
להגיע לבארבי. הוא מיד נקב בכתובת המקום וחישב את הסכום בלי
לחשוב, 20 שקלים. הסברתי לו שבינתיים אני מחכה למישהי, והמשכתי
לחכות. ההמולה החלה מתרוקנת ורק נהגי המוניות נשארו אם השאלה
לאן אני צריך.

מאחת המוניות שודר המשחק בראדיו, השניות האחרונות של המשחק,
הארכה. איפה היא? כדור של מכבי, אני מחכה. יש סיכוי, צלצלתי
לדירה שלה. מכבי הפסידה בבית, ענו לי, היא נסעה לתל אביב. השעה
התקרבה לחצות, נואשתי מלחכות והחלטתי לעבור לחיפוש אקטיבי.
ניגשתי לנהג המאפיר ושאלתי אם יוכל לקחת לבארבי. הוא שאל "מה
קרה, נמאס לחכות?", ואז ספר שלקח עכשיו מישהי לשם. "עכשיו?
אולי זו הבחורה שאני מחכה לה?", "כן עכשיו, לפני שעתיים בערך,
חשבתי שאתה מחכה למישהו, לא למישהי". בנסיעה הוא ספר לי שזו
היתה בחורה גרמניה מירושלים עם משקפיים מפלסטיק כמו שלי רק
בצבע אחר. דוקא די יפה. הוא שאל אם היא לבד, והיא אמרה שהיא
פוגשת שם מישהו. הוא ספר שהיא עובד עם סכיזופרנים במוסד והיא
בת 21 ואני בן 23. הגענו לפתח המועדון והוא אחל לי בהצלחה "כי
היא שווה את זה".

נכנסתי לרחבת הכניסה ושאלתי בקופה אם ההופעה נגמרה. הקופאי ענה
שהיא צריכה להגמר כל רגע. בקשתי רשות לשאול שאלה מוזרה, ושאלתי
אם בחורה גרמניה חיפשה איזשהו בחור שהיא אמורה לפגוש. הוא השיב
שלא נתקל בה.

חיכיתי מול פתח היציאה, כבר שמעתי מבחוץ את התודות והתשואות.
הרגשתי כמו ילד שמחכה בין הברזלים הכחולים בנתב"ג לפני שבנו את
אולם מקבלי הפנים המפואר. ההופעה נגמרה והאנשים התחילו לצאת,
ואז היא הופיעה. היא חייכה בשמחה וחיבקה אותי. זכיתי לנשיקת
שלום והיא אמרה בטון מתנצל "שכחתי ממך, שכחתי להתקשר שהגעתי".
למזלה היינו עוד מחובקים דבר שמיסך את הברז שהיא דפקה לי.
הצעתי ללכת לשתות, רק אז שמתי לב שהיא ביחד עם עוד כמה חבר'ה
מתנדבים מהארגון ועוד איזה שניים. שני חיילים שאחד מהם מזיין
אחת מהמתנדבות. כולם הסכימו לשבת באיזה מקום, ואני הובלתי את
החבורה אל מעבר לכביש, לפאב מהסוג שחולצים נעליים ויושבים על
כריות. בהליכה לא דברנו בכלל, אני רק חשבתי איך לבודד את ג'נין
מכל השאר, איך לכבוש אותה, איך להוליך אותה אלי.

אחרי כמה דקות המתנה המארח קרא לנו והושיב אותנו על פלטפורמה
מוגבהת בסוף אולם גדול זרוע בכריות ושולחנות נמוכי קומה. לידנו
היה רק עוד שולחן אחד ומסביבו חבורה צבעונית. אחד ההאנסים נדחף
ביני לבין ג'נין, כאילו נהנה מהשיחות שעוברות לו מעל הראש. הוא
גם התעקש לקרוא לה ז'אנין בכל פעם. החבורה הצבעונית לידנו לא
הפסיקה לשיר, הם חגגו יומולדת. הם שרו את שירי הטלויזיה של
פעם. שירים שרק אני הכרתי, לא המתנדבים ולא החיילים הספיקו
לגדול עליהם. משם הם עברו לנושא אחר באותן שנים בערך, הלהקות
הצבאיות. חייכתי אל ג'נין שזיהתה את השירים האלה, ואמרתי לה
שאזמין בשבילה את השיר האהוב עליה. ניגשתי לחבורה הצבעונית, אל
זה שנראה לי כמו מנהיג המרד ואמרתי לו שיש כאן בחורה מגרמניה
בשם ג'נין והשיר שהיא הכי אוהבת הוא "פרחים בקנה". הם נענו
בשמחה לבקשת הקהל והתחילו לשיר. בפזמון המקום כולו שר "השמש
תידום בין עזה לרפיח..", ואני לא יכול להסיר ממנה את העיניים,
מוקסמת ושרה עם כולם, "פרחים בקנה ובנות בצריח..".

מששככה ההתלהבות היא אמרה לי שהם רוצים להגיע לעין קמט.
"עכשיו?" התפלאתי והיא הנהנה. תהיתי איך זה שדוקא עכשיו שאני
איתה בתל אביב והיא רוצה לנסוע למקום ממנו באתי. שאלתי אותה מה
לה ולעין קמט  ב- 03:00 לפנות בוקר, אולי היא תעדיף לקחת איתי
את הרכבת בבוקר כשגם אני נוסע להורים לשבת. היא ענתה שהיא רוצה
עכשיו והצביעה על החייל "הוא יקח אותנו". הזמנו חשבון והוא
חולק ושולם בדיוק ומופת גרמנים. למזלי בחנייה אחד החיילים זיהה
בחור שהיה קצין שלו באחד הקורסים בצבא. לאחר החלפת "מה
עניינים? מה קורה?", הוא שאל את הקצין לאן הוא נוסע. הקצין ענה
לצפון העיר, מיהרתי לקפוץ על המציאה. ג'נין נפרדה ממני, שוב
חיבוק, שוב ריח של שיער, נשיקה על הלחי, וזהו.

נסעתי עם הקצין בדרך הוא שאל אותי מאיפה אני מכיר את שלומי,
השבתי שאני לא יודע מזה שלומי, הוא ענה לי "הבחור שהיה איתך".
הסברתי שאני הגעתי אל החבורה במקרה מתוך התעניינות בבחורה. הוא
חייך ביהירות ואמר "ואתה הולך לישון לבד הלילה".

הוא הוריד אותי על דרך נמיר, משם הלכתי עד הדירה שלי. בדרך
חציתי את כיכר רבין. תמונה עצומה של רבין הוצבה של מעל במה,
לקראת יום השנה למותו. אותה תמונה מוכרת שהופיעה על המעטפה
המבויילת שיצאה לאחר הרצח. אותה תמונה הופיעה גם על נרות הנשמה
שנמכרו בשקל במקדונלד'ס, לפני כמה שנים שיצא לנו להיות
באמסטרדם ב- 4 בנובמבר שמול התעקש להדליק נר כזה בכיכר הדאם,
כדי שלא נרגיש שהחמצנו את המועד. ועכשיו אם אלך השבוע לעצרת
לזכרו בלי ג'נין על ידי, היא תיראה לי לא שונה בהרבה מעצרת
לזכר פסטיבל ערד, או כמו דיסק אוסף עם שירי התכניות של
הטלויזיה החינוכית.