נופלת. וקמה. ושוב נופלת. ומרימה את הראש. ודורכים לה עליו.
ומנסה שוב לצאת מה"בוץ". והבוץ טובעני מתמיד. רק מציצה החוצה,
אולי "השטח נקי". ושוב נופלת פנימה.
מה היא עשתה לחברה? למה כל הזמן דורכים עליה?..
אתם אמורים לעודד! אידיוטים!
אל תגידו לי ש"יש עוד הרבה דגים בים"..כי אין!
מה לא עברתי..
שני ידידים, פתאום נודע לי שהם הומואים..וזה לא שיש לי בעיה עם
הקהילה. יש לי בעיה עם עצמי..שאני בוחרת דווקא אותם!
חבר שהיה .. מתוך רחמים..  לא רחמים על עצמו שאין לו בת
זוג..רחמים עליי..על זה שלא היה לי!
ידידה שהתקרבתי אליה, התקרבתי, התקרבתי..
בום!
כמו לא קיימת יותר. ולמה? כי "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול
ללכת".
סיימתי את תפקידי אצלה. נכבו אורות הבמה, צריך לרדת.
כמה מפתיע שהיא בתחום המשחק. אולי גם אני צריכה להיות? .. או
שאולי זה לא טוב, כי אני לא יודעת מתי לרדת מהבמה..
באמת חשבתי שהיא תעריך אותי..תכבד אותי..תהיה ידידה שלי שוב!
הכרתי אחת במסיבה..
"את שומעת, אם את "מתמזמזת" על הפגישה הראשונה, את תיפגעי. אני
בטוחה." אמרה לי ידידת הנפש שלי. אחת מרבות שכמה שלא ידברו
איתי, בפועל הן לא משפיעות, כי הן רחוקות כל כך..
למה לא הקשבתי לה??.. כאילו התמרדתי נגד מה שהיא אמרה. ועשיתי
מה שהיא אמרה לי לא.
אז גם מההיא נפגעתי. באמת חשבתי שיש בינינו משהו..
תחושת דה ז'ה וו.. לא היה לי את זה כבר פעם?..
התקרבות, אינטימיות, תמיכה..
"היה נחמד". זהו? אבל .. היה לנו כל כך כיף ביחד! חברייך אפילו
חשבו שיש בינינו משהו..
אז החיים ממשיכים?..
האם דרך רצופת כישלונות שמביאה להצלחה, טובה יותר מדרך רצופה
הצלחות שמביאה לכישלון..?
מה יקרה איתי בסוף?..
כל פעם שאני מספרת את כל זה, למתעניינים בלבד..אני מוצאת את
עצמי נתונה לרחמים...
ולכאלה דברים: "אל תדאגי.." "את עוד תמצאי את האביר על הסוס
הלבן"..
החלטתי לחפש את הסוס! ולרכב עליו לעבר האושר.
אז אל תרחמו עליי! תעזרו לי! ..
ולא, אני לא אומרת נואש...אני צועקת אותו!