דמעות זה דבר מאוד מוזר, הן באות בדיוק בזמן הלא-נכון...
למשל, כשאתה לא רוצה שיראו שקרה משהו שפגע בך או שמשהו מזיז לך
עד כדי כך, דווקא אז באות הדמעות ומסגירות את איך שאתה מרגיש.
ולפני שהדמעות באות, העיניים חייבות להיות נוצצות ומבריקות
בשביל שכו-לם יוכלו לשאול אותך ממה העיניים שלך נוצצות, וזאת
שאלה ממש דבילית, כי ממה כבר העיניים יכולות להיות נוצצות אם
לא מדמעות?!
או אחרי שקרו כמה דברים שהציקו לך ושאתה חושב עליהם הרבה
ושמפריעים לך ואתה לא בוכה כי זה פשוט לא מצליח לבוא, קורה דבר
כ"כ קטן ואידיוטי שאחריו נזכרות הדמעות להופיע, וכולם חושבים
שאתה נפגע כ"כ בקלות ובוכה מכל שטות... ואז, על האנשים שגרמו
לדבר הקטן והשולי ש"בגללו" בכית אתה כועס, סתם כי זה נראה לך
מתאים...
זה גם נורא מעצבן איך שבקושי אפשר לדבר כשבוכים... כ'ילו, מה
הקשר בין העיניים לפה? יופי, אז יש לך טיפות מים עם מלחים
(שאגב, נורא טעימות) שיוצאות לך מהעיניים, בגלל זה שלא יהיה
אפשר לדבר? דווקא כשבוכים צריך להיות הכי קל לדבר! להוציא הכל
החוצה, יחד עם הדמעות, להיפטר מהכל... אבל לא! דווקא כשמרגישים
כ"כ רע ורוצים לדבר עם מישהו שממש מוכן להקשיב, בין אם זה כי
אכפת לו באמת ובין אם זה סתם כי לא נוח לו לראות אותך בוכה,
הסנטר חייב לרעוד והקול חייב לצאת מעוות ולפעמים גם צייצני...


ולמרות כל החסרונות של הדמעות, איך שהן מסגירות את ההרגשה שלך,
איך שהן גורמות לך להרגיש ילדותי, איך שבגללן לא נוח לך לדבר
ולמרות כל השורות למעלה שמפרטות עד כמה דמעות זה דבר מוזר
ומעצבן, למרות כל זה, אני אוהבת לבכות, אני אוהבת שיש לי דמעות
בעיניים, כי אחרי הכל, משהו שהוא כ"כ שגרתי לך, אתה חייב ללמוד
לאהוב...